 רוצים גם? |
|
 |
קרקס מטורף האלבום הזה. רגישות חשופה כמו פצע, גרוטסקה הזויה של הבפנוכו של הראש האנושי, גיטרות, קלידים, רעשים, טמבורין ומחבתות, הומור עצמי מוטרף, זעקות לעזרה, אירוניה ערס-פואטית, התעלות מעל המצב האנושי שמובילה לתהיות של מה לעזאזל אנחנו עושים בתוך העיסה הזאת, רחמים עצמיים שמבצבצים מדי פעם, קולות שמגיחים ממקומות ביזאריים ולעיתים מנוגדים של האיש, בשלות בוגרת של איש שכבר ראה הכל ואקטים אקספרסיביים של ילדים סמי-מפגרים עם הפרעות באישיות, משהו בסגנון 'האידיוטים' של פון-טרייר, כשהצורך בהתבטאות ובמגע רומס את כל המנייריזמים של האדם המתורבת המצוי.
אוסקר ויילד אמר פעם שבני האדם שוכבים בבוץ ומסתכלים על השמיים. יש אמנים שמסתכלים על השמיים, אלה עם הכמיהה הדתית או משהו בסגנון, ויש כאלה שמתסכלים מסביב על הבוץ ולא מניפים את מבטם אל על. שי יחזקאלי - עם המחול השיכור, הרגיש עד מופרעות ועם זאת המודע לעצמו ונשלט ביותר, שייך באופן כללי לסוג השני, ואילו עבדכם הנאמן, שהוא בכלל לא מוסיקאי, שייך באופן כללי לסוג הראשון. ובכל זאת, אחד האלבומים האהובים עלי אי פעם הוא הראשון של ג'ון פרושיאנטה, ו- 'פואמה למכנה הנמוך' איכשהו, קצת, מזכיר אותו. משהו באקספרסיה ובויתור הטוטאלי על ערוצי הביטוי המנורמלים לתוכם גדלנו, משהו בגיטרה שנדמה שאתה מזדהה עם החתכים באצבעות של מי שפורט עליה, עם הכאב שלו, משהו בסוריאליזם ההזוי הזה בו פרצופים יוצאים מהחשיכה ומעירים הערות מטאפיזיות על הביבים של החיים. הרבה נקודות ייחוס קפצו לי לראש כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, ואולי האלבום עורר אותן באופן שקוף מדי (ושי היה ממש צעיר כשעשה אותו) וגם עכשיו, כשחזרתי אליו, לצורך הכתבה הזו, קופצים שמות לראש: הפרצופים מהחשיכה מזכירים לי את ההוא שמשוטט באפילה ושואל 'האלו?' בסוף אלבום מופלא של מרקיורי רב, ההמהומים הגרוניים והשיכורים ב- 'מלך הג'ונגל' מזכירים לי את טום וייטס, כמובן, ואילו הסוף של 'דרכים' מזכיר את אחת מההתבטאויות הקוליות הרגישות והחשופות והבלתי מעובדות ביותר שזכה לראות עולם הרוק: הקטע מ
רוק בוטום של רוברט וייט, וגם זה כמובן.
'דרכים' הוא אחד השירים המרגשים ביותר פה, אולי כי המודעות העצמית הסרקסטית והמחוכמת מעט נעלמת מן הנוף (ולא לחלוטין, אני מרגיש), מודעות עצמית שמפילה באלבום הזה את חלק מהעוצמה הרגשית לרגעים, כי כמה כבר אפשר להאמין לבן-אדם ששופך את המעיים שלו אם באותה הזדמנות אתה מרגיש שמשהו בתוכו עומד מבחוץ, עם הקור והניתוק של מלאך בשמי ברלין? 'דרכים' ממש נוגע. זה שיר שהתהייה שבו, שתחושת האנושיות הנגועה שתוהה על המצב ומפנה אפילו חצי מבט אל האל, ביום שבת חם נורא... אפילו האורגן פה מרגש... יש פה סכין על העטיפה, ונדמה שהסכין הזו חותכת בבשר, רק שהאיש שמחזיק בה על העטיפה הקדמית נראה קצת כמו כירורג או אמן לחימה סיני, והתמונה של שי שמצולם על העטיפה האחורית מזכירה מין רוקחי-סאונד סופר מבוקרים של סוף האלף האחרון. מעניין, השילוב הזה. לפעמים ('מלך הג'ונגל') הסאונד פה מתפרק לגמרי, זה נשמע כמו זרם התודעה של סכיזופרן או משהו - וסכיזופרניה זה בכלל לא פיצול אישיות, למרות שגם זו האחרונה מככבת פה די בגדול.
יש פה עוד קטעים מעניינים ומגוונים, ומגוון הקולות והמקומות שמהם הקטעים באים משתנה בהרכבו, כמו קרקס אמיתי... 'גוספל' מעניין, כי אריאל קן, ששייך לטעמי לאלה שבכל זאת מסתכלים על השמיים, כתב אותו ביחד עם שי, ולמרות שאפשר לזהות בבירור את הקו של אריאל, היותר מלודי ומבני ופחות מפורק, בכל זאת השיר הזה מורכב משילוב של מלודיה נקייה ולכלוך, של שמיים ובוץ, של אנושיות ושל משהו שמנסה לחרוג ממנה, והשיר הזה יפה וטורד כאחד, וכולל את אחת הפניות היותר ברורות ומאמינות לאלוהים באלבום... 'טחורים' יפה ומצחיק, קצת נוגע ללב, מלודיה יפה שמשודכת לטקסט הכי חסר גינונים שיצא לי לשמוע מזה זמן רב...
גם יוני כדן משתתף באלבום, וגם חובב אופנהיים, שמסתמן לאט לאט כאחד מהמוסיקאים הירושלמים היותר משמעותיים בזירה הזו, כזה שזה שהשם שלו לא כזה מפורסם (בקרב עשרות האנשים שלהם השמות שי יחזקאלי ואריאל קן כן מוכרים) יפה ונוגע בעולם שבו לעיתים הרכילות והאגו מסתירים את תוכן ההתבטאות... בענין הזה, האלבום הזה מרוויח, כי הוא יצא שנים לפני כל ההייפ הירושלמי, בתקופה שיאפים עם ג'יפים עוד לא היו מלכי הביצה הרכילותית של הווב, שפאן עוד לא התחילו לייחצן את עצמם לעייפה, שהדיבור-על והסצינה והמשפחתיות עוד לא עקפו את התוכן והמבע ברמזור...
בסופו של דבר, המבט של קומה נישא, אולי, כלפי השמיים ואלוהים, אבל אינו נענה: 'לא לוקח סיכונים אבל מה פתאום להניח תפילין' המבריק... בסופו של דבר, האלבום הזה irreverent וחסר אמונה באיזושהי גאולה מעבר לאיבוד הדרך והאנושיות הכל כך שברירית כמו מעטים מאוד שיצא לי לשמוע. הדוגמא הטובה ביותר לזה היא הקטע הבעיקר-אינסטרומנטלי המפעים 'מקסם שווא'. גם אם משמיעתו אפשר לנסות ולדמיין איזושהי קרן אור שתוציא אותנו מהכלוב האנושי בו אנו חיים, הרי שהכותרת מעמידה אותנו במקומנו ואומרת את הכל, למעשה. חוסר האמונה הזו היא הסיבה שאולי אני לא האדם הנכון לכתוב על זה (והייתי צריך להזהיר אתכם מההתחלה, אולי...) - אני נוטה להאמין שיש משהו מעבר לעיסת האדם אותה אני מכיר באופן אינטימי, אדם דתי איכשהו. חוסר התקווה והמוצא הזה, יאמרו אולי אנשים, ויתכן שאסכים לרגעים, הוא בדיוק שעומד בליבה של הכמיהה הדתית. יתכן... עם זאת, גם בלי פתרון, יש באלבום הזה רגעים מאוד מרגשים, בין קטעים פחות מוצלחים, והוא בוודאי אחד האלבומים הישראלים הלא רבים שאני מכיר שמצליחים לעשות את מיצי האנושיות המהבילים והנואשים האלה כה נוגעים ואפילו מעוררי סלחנות וחמלה, ברגעיו החזקים, כמו השמות החו''לניקים שהזכרתי בהקשר זה. וזה... זה הישג בכלל לא מבוטל.
