שירים לזמן לילה, לרגעים שמלווים בתחושה של אהבה מצד אחד ופורענות מהצד האחר. הלילות שלהם מלאים בפושעים נמלטים, בחיילים שמנסים למצוא את הדרך הביתה, במתאבדים ובמרגלים. כולם אוהבים או לפחות מאהבים בעיני עצמם, והאהבה היא ההסבר הרציונלי לכל מעשה שקרה או עלול לקרות
אחרי שהטכנאי של הלוויין עזב, השינוי המהותי בחיינו כאנשים תאבי בידור טרם הורגש. הסלון נותר כמעט כשהיה, עם קופסא שחורה מעל הטלוויזיה ואינספור כבלים מאחור. לאט לאט רואים שההבדל הוא לא רק במעבר מאדום לכחול – המספרים של הערוצים השתנו, אין יותר VOD, אין האוס ואין סאות'פארק.
אבל זה בקטנה. הלם התרבות האמיתי מגיע כשמגלים שיס לא משקיעים יותר מדי בתחנות המוזיקה שלהם, וצריך להיפרד מערוצי הפיפטיז, הסבנטיז, המטאל, ההאוס (המוזיקה, לא רק גרגורי) והסול, ובתמורה לקבל מספר מצומצם של תחנות, שחלקן לא ממוקדות בכלל. למרבה ההפתעה, דווקא השיר הראשון ששמעתי מהערוץ של הממיר, Albatross, התחבב עלי בכזו מהירות, שהוא הוביל מייד למציאת האלבום של ההרכב שחתום עליו, The Besnard Lakes, ומכאן הדרך לגיבור הלא מושר השנתי קצרה.
אז מה גורם בד"כ להידלקות המהירה הזו? במילה אחת – מוכרות; בשתי מילים – מוכרות ונוסטלגיה. לרוב אנחנו אוהבים דברים שנשמעים לנו דומים למשהו שכבר אהבנו, ושמתחבר אצלנו לאיזו הוויה חמקמקה שלא נשכחה (באמת וברצינות, למה נראה לכם שעידן רייכל וקובי אפללו הצליחו כל כך?). אם מוזיקה הייתה עובדת גם על חוש הריח, ואצל אנשים מסוימים זה באמת המצב, אולי היינו מרגישים יותר את הקשר בין הצלילים כשהם מגיעים לאוזן, עדיין לא ברורים ומפוענחים, לזיכרון ולרגש שבאים בו בזמן.
אצלי, כששמעתי את 'אלבטרוס' לראשונה, עוד לפני שהקשבתי ממש למוזיקה, היה נדמה לי שאני שומע קטע שלא נחשף עד כה של הקוקטו טווינס, וזו, אם העניין לא ברור, חתיכת מחמאה ענקית. אם לדייק עוד יותר, הייתי בטוח שמדובר בתוצר קלאסי של הלייבל 4AD, עם דגש על תקופת אמצע שנות השמונים. הסאונד המעט מרוח, צליל הסטראטוקסטר ומעל הכל, השירה החזקה של ליז פרייזר, סליחה, של אולגה גוריס, הצלע הנשי מהזוג שהוא הבסיס ללהקה, כיוונו זרקור בהיר אל פינה מואפלת בדמיון, שרק ממתינה שיגלו אותה שוב.
אבל הבסנרד לייקס הם לא 'סתם' חקיינים, הם קודם כל הרפתקנים. הם מפליגים אל טריטוריות שאחרים היו בהן לפניהם, חלקם אמנים עם סטאטוס מיתי וחלקם אפילו בני זמננו, ומחפשים בתווך את הנתיב שלהם. קוקטו טווינס אמרנו, אבל אפשר לשמוע שם גיטרות -גלאם, שוגייז ואפילו לפרקים גם את חבריהם לסצנת הרוק הקנדי, הברוקן סושיאל סין. זה החלק הקל – לומר למה הם דומים, אבל מה מיוחד בהם, ומה מסמן אותם כגיבורים?
זו שאלה שגם עליה קל לי יותר לענות מתוך השוואה. בניגוד להמון מוזיקאים מהתקופה האחרונה, שמנסים להיות קודם כל Quirk-ים, הבסנרד לייקס, מצדם, מיושנים במובן הטוב. כמו שאמן טוב יודע לעשות, גם הם יודעים להשתמש במיטב מהעבר. הם כותבים קודם כל שירי אהבה, ומבצעים אותם מתוך רגשות עזים, וזה בדיוק מה שאני נזקקתי לו בשנה החולפת. והאמת – זה שכל העולם לא מהלל אותם במקהלה בהחלט עוזר לי להתחבר אליהם יותר, להרגיש קרוב יותר. בעיקר בתקופה שבה, למשל, כל עכבר בלוגים בן 19 מהרצליה יכול לדקלם באוטומט שהקמבק של גיל סקוט הרון הוא מספר שלוש באירועי השנה. ובנוגע לטענה על השפעות יתר לכאורה מצד אחרים – שטויות, ואותנו המוזיקה לא לימדה איך לאהוב?
"אגמים" הוא אולי שם שלא כל כך הולם אותם – "ימים" קולע יותר. במתכוון ובמודע הם רודפים אחרי סערות, קודם כל בגלל הרומנטיות שבדבר. אולגה ובן זוגה, ג'ייסי לאסק, כותבים שירים לזמן לילה, לרגעים שמלווים בתחושה של אהבה מצד אחד ופורענות מהצד האחר. הלילות שלהם מלאים בפושעים נמלטים, בחיילים שמנסים למצוא את הדרך הביתה, במתאבדים ובמרגלים. כולם אוהבים או לפחות מאהבים בעיני עצמם, והאהבה היא ההסבר הרציונלי לכל מעשה שקרה או עלול לקרות.
השירים מתקדמים לכיוון בומבסטי יותר ויותר, השירה של לאסק גבוהה, דומיננטית גם אל מול מפלי התופים והגיטרות, וגוריס מגבירה בתורה בכדי ליצור רגעים מלאי עוצמה ולא להיוותר מאחור. לומר שהם מאבדים את המעצורים על הדרך יהיה לחטוא לאמת, כי השירים נותרים תמיד בקווי המתאר שהותוו להם. השאיפה היא למלא את כל המשטח בצבעים כהים, עם להבות בהירות וכתומות פה ושם, שרק מסייעות לאמוד את כובדן של שכבות האפילה ובתורם אף מוסיפות לה. דמיינו אדם בודד בתנועה, אולי ברגל ואולי ברכבת, שמנסה להתקרב ליעד שלו. בין אם הוא יוצא למסע כיבוש, מנסה לשוב למקומו או בורח, אותו היעד הוא מקום המפלט שלו וכל מה שעומד לנגד עיניו. זו התחושה של הכל-או-כלום שמלווה את השירים. דחיסת הקיטור בשביל לשמור על המשך החתירה קדימה מבלי להרפות, עד שמגיעים אל הדלת הנכונה להידפק עליה, חסרי נשימה.
לעיתים האינטנסיביות הזו עובדת גם נגדם, וכמו כל גיבור "מוצלח", הם נכשלים בפעלתנות-יתר. במקום להתמזג עם הסביבה שאותה בראו בעצמם, הם כמו הופכים אותה לחומר בעירה. הכוונות תמיד טובות, כמובן. Glass Printer, למשל, שמופיע באמצע האלבום, עונה על הגדרה זו – עוצמה מלאה בדריכה במקום. לפעמים זה האינטרו הארוך מדי, כמו זה של Train to Chicago, שבו לאסק בהחלט יכול היה לקצץ בזמן ובאנרגיה שהוא מקדיש לפלסט שלו לפני הכניסה לחלק ב' של השיר, שבו 'המסילה מתייצבת'.
מכיוון ההצלחה, הבסנרד לייקס מצליחים ליצור רגעים בהם הדחיסות מייצרת את אותה התנועה, ונסמכת בעיקר על השירה המשולבת של השניים, כמו ב-Albatross שכבר הוזכר, או ב-Land of Living Skies II, שמייצג היטב את האיכויות האימפרסיוניסטיות של הצמד. And This is What We Call Progress, הקצבי בשירים האלבום, מראה שמעבר לסאונד המרוח, לאסק (שהוא גם מנהל של אולפן הקלטות, ומפיקם של אמנים כמו פטריק ווטסון ו-וולף פרייד) יודע גם לבצע שירי רוק ממוקדים יותר, מבלי לאבד את הייחוד שלו.
Light Up the Night הוא ניסיון לא לגמרי מוצלח של לאסק לייצר קטע סימפוני באופיו. מה שאומר שאפתנות שלא מגובה דיה, מכיוון שההשקעה הייתה בעיקר באווירה שמיוצרת על ידי השירה וברגעים צפויים של גיוס תנופה לשיר, ופחות בהשקעה של הכתיבה עצמה או בחריגה אמיתית מכל מה שנעשה באלבום עד אותה הנקודה. הקטע הזה הוא (אולי) הצהרת כוונות, ופחות הדבר עצמו. כאילו הביטחון של הבסנרד לייק בעצמם נעצר בנקודה הזאת, והם עדיין לא מרגישים שהם יכולים ליצור אפוס שיעמוד בפני עצמו, ולהקצות לו את ההיקף הנדרש. הפוטנציאל, לעומת זאת, כבר קיים בכל האלבום, ואם הבסנרד לייק יחליטו להשקיע את המאמץ המלא בכדי ליצור קטע כזה, אני בטוח שהם יצליחו בכך.
בחוכמה, השיר שסוגר את האלבום הוא זה השקט ביותר, The Lonely Moan הרחפני בביצוע של גוריס. חזרה לימי הקסם של 4AD וסיכום מעט קודר, גם אם רגוע, לכל הדרמה עד לנקודת הסיום. אין ממש שלוה, וטוב מאוד שכך, כי היא הייתה עומדת בניגוד גמור לרוח האלבום, כמו סוף הוליוודי מודבק. בשבילי, אני מעדיף לסיים בתוגה.
