Can you tell where my country lies זועק פיטר גבריאל בפאתוס. כך מתחיל האלבום. השורה הזו חרותה אצלי במוח כמו הדרך מתחנת האוטובוס לבית הורי, כולל קיצורי הדרך וכולל כלב האסקי אחד שכבר מת מזמן. בניגוד לטעות הנפוצה, השיר הראשון לא נקרא כשם האלבום, אלא dancing with the moonlit knight. משחק מילים גבריאלי טיפוסי, שיחזור על עצמו עוד הרבה באלבום.
כבר כתבתי בעבר על foxtrot ובעיקר על הצד השני שלו, שהוא בעיני יצירת מופת. והנה, שנתיים אחרי הלילה שבו שמעתי לראשונה את supper’s ready שמעתי אותו אתמול שוב במקרה, בנסיעת לילה בקור, ואותה תחושה חזרה אליי. אני עדיין חושב שזה השיר הטוב ביותר של ג'נסיס ואחד מהטובים שנכתבו אי פעם, אבל שיר הספתח שלי לתקופה הזאת של הלהקה הוא בכלל firth of fifth. ובעוד ש- foxtrot הוא אלבום לא אחיד ברמתו, selling England הוא יצירה שלמה כאלבום, ולא רק כאסופת שירים. בתקופה שבה שירים יצאו לא רק כסינגלים אלא כאלבום בעל אמירה מתחילתו ועד סופו, הוא היה אחד מהיהלומים.
אנגליה, שנות ה-70. את האופטימיות הקוסמית של ילדי הפרחים החליפה תקופת ההאנג אובר של מדינה שמתעוררת לשביתות במפעלי פלדה שנסגרים, עלייה חדה במחירי הדלק, משבר דיור ואבטלה גואה. את מקום הסוציאליזם של שנות ה-60 החליפה גישה קפיטליסטית שרק תחמיר לאורך שנות ה-70 ותוליד בהמשך את הסקס פיסטולס ואת מרגרט ת'אצר. אבל בינתיים גבריאל מנפנף בסיסמת הבחירות של מפלגת הלייבור, שמוחה על מכירתה של המדינה על המשקל (או פריטתה לפרוטות). גבריאל מבקר בלשונו החדה את תרבות הצריכה:
"Chewing through your whimpy dreams… digesting England by the pound"
אותו גבריאל שביקר באלבום הקודם את בעלי הדירות שמפנים את מעוטי היכולת בועט כרגע במה שנראה לו זר לגמרי לתרבות האנגלית שהכיר עד אז. אותו גבריאל הוא גם זה שיפרק לגורמים את התרבות הבריטית העירונית ב-the ballad of epping forest, ולימים יצטרף ליוזמות אנטי קפיטליסטיות בשנות ה-80.
הטקסטים של גבריאל מורכבים מאינספור אזכורים שמי שלא גדל באותה תקופה יתקשה לעקוב אחריהם, אבל הם לא העיקר כאן. התפירה בין המילים ללחנים של טוני באנקס היא זאת שעושה את האלבום. כבר נאמר כאן בעבר כי הגיטרה של סטיב האקט מציירת באלבום הזה. אין לי מה להוסיף. כל תו כאן הוא במקומו, וביחד הם יוצרים תצוגת תכלית מרשימה לא רק של יכולת נגינה טכנית, אלא גם של יכולת הלחנה ועיבוד מדהימה. למשל התפירה של גיטרת הרוק המחוספסת ב-dancing with the moonlit knight ללחן הבארוקי, ומעברי התופים של קולינס, שלנצח יישאר מתופף מעולה וזמר בינוני.
I know what I like הפך ללהיט היחידי שהלהקה הזאת ניפקה בזמן אמת. צליל מכסחת הדשא שהאקט מנפק עם הגיטרה תורגמו בהופעות למופע פנטומימה מוזר של גבריאל (ומספיק לראות אותו בהופעה בשביל להבין עד כמה התיאטרליות שלו עמדה מנגד לשאר חברי הלהקה). בזמן שגבריאל שר ברצינות, קולינס מזמזם מאחוריו וליין הבס הגאוני של רת'רפורד נותן בראש. השיר הקליט הזה הוא אולי רמז למעבר הקרוב של Genesis מלהקה רצינית ללהקה קליטה יותר. ורמז עבה יותר מגיע עם הבלדה ההו-כה-מושמצת more fool me. טוב או לא, השיר מגיע כאתנחתא נהדרת בצד הראשון לפני האפוס הארוך (ואולי ארוך מדי) שלthe ballad of epping forest. דווקא כאן נגלית נקודת החולשה של האלבום, אולי כי ההתאמה בין הטקסט ללחן לא תמיד עובדת (גבריאל סיים את הטקסט אחרי שהשיר הולחן ברובו, ונאלץ ללהטט במהירות בשירה כדי להתאים ביניהם).
מעל כולם עומד firth of fifth. טוני באנקס מודה שאין לו מושג על מה השיר הזה, אבל למי חשובות המילים. אורכו של השיר אמנם רק 9 דקות, אבל הן מתחברות ליצירת מופת שמאגדת מוטיבים קלאסיים, ג'אזיים ורוקיים, וכשהגיטרה חוזרת על המוטיב של החליל, אין צורך יותר במילים בכלל. ואולי על זה מדבר בכלל השיר שמשווה בין זרימה מוזיקלית לזרימת מים בשפך נהר בסקוטלנד. התפירה המושלמת הזאת של כל חלקי השיר היא תוצר של להקה מגובשת ולא רק של לחן מוצלח, ובאנקס הוא הראשון שיודה בזה. השיר המורכב הזה (כל כך מורכב עד שבהופעה אחת קולינס נאלץ לחפות על באנקס, שפשוט לא הצליח לנגן את הפתיחה) הוא בו זמנית גם פסגת היצירה של הלהקה וגם כרטיס הביקור שכדאי להציג לכל מי שעדיין על הגדר בקשר אליהם. כמה שהוא מורכב, כך הוא מצליח להיות קליט.
והסיום, כמו בכל אלבום פרוג ראוי לשמו, האוברטורה היא גם זאת שמציגה את המוטיב שיסיים את האלבום. מיד בתום הבלדה the cinema show, האורגן עובר מהסולם המג'ורי לסולם מינורי ומכניס אותנו היישר על aisle of plenty - עוד משחק מילים של גבריאל שמשווה בין אי השפע שהוא בריטניה למדפי השפע בסופרמרקט, תופעה חדשה באנגליה של אותן שנים. בקינת הסיום שחוזרת על פתיחת האלבום מקונן גבריאל על הנביא העיוור שלא מוצא את מקומו, וכשהאלבום מסתיים ב-fade out, הוא עוד מכריז על מבצעים בסופרמרקט. ממש לפני סיום עוד מכריז שהכול, כמובן, קשקוש בביצים.
וכך, כמו בהתרפקות של גבריאל על העבר המפואר של בריטניה למול ההווה, ניצבת ג'נסיס של היום מול ג'נסיס של אז. גבריאל, עם רפרנס לתרבות יון העתיקה (הוא אף הקדיש לחייל יווני את אחת מתחפושות ההופעה שלו), מביט בעצב על מה שהיה ואיננו עוד ומנבא בדיוק את מה שירגישו מעריצי הלהקה בשנים שיבואו לאחר מכן. ההיעלמות האיטית של האלבום הייתה גם תחילת הסוף של הלהקה בגלגול הזה. הם עוד הספיקו להוציא את השה של ברודווי לפני שגבריאל פרש והעביר את השרביט לקולינס, שהפך אותה ללהקת להיטים ודרדר אותה לתהומות של I can’t dance. יחד עם thick as a brick האלבום הזה הוא נציג של הפרוג במיטבו - קולח, שנון, קלאסי ובעיקר בריטי. מספיקה האזנה רק לשורת הפתיחה בשביל להפעיל את קבל השטף בראש שלי ולעוף בחזרה לשנות ה-70, לימי המלוטרון העליזים.
