אנחנו מוקפים במציאות שהיא קשה ואנו נהיים משועבדים לשיגרה ומתרגלים לקבל את הדברים כפי שהם. מדי פעם פורץ מישהו או משהו למציאות שלנו ומהמם את העולם עם יופי טהור.
אביתר בנאי הוא כבר מזמן לא ''אח של...'' אם אתם שואלים אותי הוא המוכשר מבין כל הבנאיים למיניהם. שוזר מלודיות במילים שכאילו נשלפו מתוך שיחה אינטימית או סיטואציה רגשית ומלווה אותן בקול שבור ופנטסטי ועם כל המלודרמה שלו הוא לא יכול לייצג שום דבר מלבד אנושיות. בנאי מצליח לדקור (במובן הפיזי) בנקודות הכי רגישות וכאובות אבל הוא גם יודע מתי לחבוש ולהרגיע את הפצע. לאביתר יש יכולת תפיסה מעולה של רגשות וחיבורן לתוים הנכונים. השירים שבאמת צובטים חזק בלב הם אלו שבנויים רק מהפסנתר הנוגה והקול המדהים שלו. כן, הוא מזייף לפעמים, אבל הזיוף הוא הרגש המזוקק והטהור ביותר שניתן לקבל ביצירה מוסיקלית.
השירים נעים בין עצב דכדוכי למלנכוליה מתוקה, בין ציניות שמעלה חיוך ודמעה באותה העת לבין אושר. אי אפשר שלא להזכיר פעם אחר פעם שאביתר הוא אחד מהיוצרים המוכשרים שקיימים היום בארצנו אז הנה אני אגיד את זה שוב: בכל רצועה ורצועה באלבום ניחן כוחו הלירי והמלודי, בין אם מדובר ב''שמתי לי פודרה'' המקסים והגרובי או בסאגה סוחטת הלב והעין ''יש לי סיכוי''.
אין ספק שמדובר באחד האלבומים המושלמים של היצירה הישראלית. הוא מעולה בצורה כל כך אוניברסלית שהייתי אפילו מכלילה אותו בתור אחד האלבומים היפים ששמעתי בשנים האחרונות, בהן התעצבה אוזני וטעמי המוסיקלי. קלאסיקה מרגשת ואינטימית שהעירה את תעשיית המוסיקה הישראלית הרדומה. יש באלבום הזה משהו מאוד בסיסי וקלאסי ועם זאת הוא בעל אותנטיות חדשנית. בל נשכח את העוזרים במלאכה: צוות הפקה מרשים ביותר שכולל את אסף אמדורסקי המחונן (שניתן להבחין בחתימתו ההפקתית ב''הדוב והנחש'') וקורין אלאל - האישה והאגדה. כמובן אי אפשר שלא להזכיר את הדואט המדליק בין אביתר לזוגתו דאז אפרת בן צור בעלת הקול המלאכי והילדותי. סינתזה מנצחת של צוות
הפקה נהדר ויוצר מוכשר, זו נוסחה מנצחת לאלבום בכורה יחודי ונדיר.
לי לקח זמן להבין את היופי של האלבום. אני חושבת שזה בגלל שיופי זה משהו שהוא מעבר להבנה הבסיסית של האדם. אנחנו מוקפים במציאות שהיא קשה ואנו נהיים משועבדים לשיגרה ומתרגלים לקבל את הדברים כפי שהם. מדי פעם פורץ מישהו או משהו למציאות שלנו ומהמם את העולם עם יופי טהור. בהתחלה לא מרגישים את זה מיד אבל לאט לאט זה מחלחל לתוך העורקים ופתאום זה מכה בבת אחת. ''אביתר בנאי'' זה בפירוש אחת היצירות שמטלטלות את הנפש בצורה הזאת.
השיר הראשון של אביתר שנתקלתי בו היה ''כלום לא עצוב''. שיר שהוא מין אנטי-תיזה או אולי בדיחה על האווירה המלנכולית של האלבום. זה אלבום עצוב אבל טעם העצב של בלדות מצמררות כמו ''שן לידי'' ו- ''הדוב והנחש'' מעירות בך את חווית החיים וזה בעצם מה שמושך את המאזין עמוק יותר ויותר לתוך המלודיות. לעומת זאת, ''כלום לא עצוב'' הוא מין סיכום סרקסטי ואולי בעצם מעודד. למרות העצב, והדיכאון של העולם מסביב וגם העולם הפנימי שלנו, בכל זאת נראה לנו שכלום לא עצוב והכל כרגיל.
