המרכיבים שהיו תמיד שם. הרוקבילי, הרגאיי, הרוק-סטדי, הפאנק, הבלוז, האמריקנה, הכל עדיין שם, אבל האווירה אחרת, הזמן אחר. מתקבלת הרגשה סמיכה, ביתית כמעט, של שורשים, של התחלה, רגע לפני שהכל נגמר
יש אלבומים, רגעים מוזיקליים, שהם יפים, חזקים ואמיתיים – אבל לא רק. רגעים שבהם מתלכדים באותו הזמן ובאותו מקום כל כך הרבה דברים, שקשה לשים אצבע על דבר אחד שמחולל את הקסם שאני מרגיש כשאני שומע אותם. Streetcore של ג'ו סטראמר הוא אחד כזה.
לומר שג'ו סטראמר הוא אחד המוזיקאים הכי חשובים במאה השנים האחרונות, ושהלהקה שהוא הנהיג בכל רמ''ח איבריו היתה אחד מההרכבים המוזקליים החשובים ביותר זה, מבחינתי, כמעט מובן מאליו. אולי זה קשור לתקופה שבה אני חי, אולי להעדפות אישיות, ובטח קשור גם זה וגם לזה, אבל מהרגע שהאיש החד פעמי הזה החזיק את הסטרטוקסטר שלו והסתכל לתוך מיקרופון, ההיסטוריה נחלקה לשניים: התקופה שלפני סטראמר, והתקופה שאחריו.
לרוב האנשים שחיים ביקום, כנראה שההישג הזה היה יותר ממספק. אבל לג'ו סטראמר, לפחות מהדרך שבה המוזיקה שלו תמיד נשמעה, כלום לא היה מספיק. תמיד הייתה דרך חדשה להעביר את המסר, מה שהמסר הזה לא יהיה. תמיד יש כלי חזק יותר, סגנון מוזיקלי אחר, השפעות אחרות. כל אלה היו כלים בעיניו, ואם יש משהו שסטראמר עשה, אולי יותר טוב מכל אחד אחר בהיסטוריה של הרוק המודרני, זה לדעת מה לשלב איפה ומתי. גאון בכימיה.
גאון בכימיה
וכל זה הופך את מה שסטראמר והמסקאלרוס שלו עשו ב-Streetcore ללא פחות מנס. מה עושה האיש שכבר עשה הכל? עושה הכל שוב, רק אחרת. כמה מתאים שזה יהיה האלבום האחרון שהוא יקליט. כמה מתאים שהוא נשמע כמו מוזיקאי שבע רמות מעל מה שהוא היה פעם (ולהזכירכם, מעט בני תמותה הגיעו למה שהוא היה פעם), ששוב נותן הפגנת יכולות בכימיה, שמתרכזת בשורשים של ג'ו סטראמר, האמן והאדם.
המרכיבים שהיו תמיד שם. הרוקבילי, הרגאיי, הרוק-סטדי, הפאנק, הבלוז, האמריקנה, הכל עדיין שם, אבל האווירה אחרת, הזמן אחר. מתקבלת הרגשה סמיכה, ביתית כמעט, של שורשים, של התחלה, רגע לפני שהכל נגמר. לא בכדי ''Long Shadow'' נשמע כמו מקדש לג'וני קאש, כי הוא פחות או יותר מוקדש לו. אבל, תגידו, מתי פעם האחרונה שמעתם מקדש רוטט בכל כך הרבה רגש?
באותו המטבע,ישנה גם גרסת כיסוי של אחד השירים האיקוניים של בוב מארלי, Redemption Song. זוהי רק עוד גרסת כיסוי, אבל מתי בחיים שלכם שמעתם מישהו מכסה משהו כמו סטראמר? הוא לא נשמע כמו חיקוי של מארלי, הוא נשמע כמו סטראמר, עם הנשמה, עם הגיטרה, עם הגישה, עם הרוק, עם הכל. כמו מרק סמיך של מוזיקה ו- הנה זה בא שוב - נשמה. הגרסה שמופיעה באלבום היא סטראמר לבד, בעוד שהשיר הוקלט כדואט פוטנציאלי עם קאש בכבודו ובעצמו. אם תשאלו אותי, השיר הזה הוא פשוט מפעל צמרמורות.
ויש, כמובן, את המקומות שבהם הוא יודע בדיוק איך לשלב את יסודות הנשמה הזו כדי לתת כבוד לעבר, תוך כדי שהוא יוצר יצירת מופת משל עצמו. מה שדורות מאוחרים יותר ינסו לחקות, כמו בשיר המדהים והגדול מהחיים Get Down Moses. אבל האיש והאגדה לא הפך לג'וני קאש, או בוב מרלי רגע לפני שנפטר בטרם עת, אלא השאיר מורשת ארוכה, סבוכה ואמיתית – אם יש דבר אחד שג'ו סטראמר היה, זה אמיתי – שכללה גם את העבר הפאנקי וגם את נגיעות הפופ, שמתרכזות ברגעים מופלאים כמו ב-Arms Aloft או Coma Girl.
הניסיון להכיל את כל מה שיש, כל מה שהיה, וכל מה שנשאר הוא כנראה די חסר תוחלת. ואם יש משהו באלבום הזה, מעבר לעובדה שהוא מושלם ותוספת ראויה למיטב של סטארמר – וכן, זה כולל את London Calling – זה הסירוב של סטראמר להכנע, להאמין למה שאומרים עליו, להסתפק במה שיש. זו היכולת ליצור מתוך השורש של הנשמה ולזכור כל הזמן מי אתה, לאן אתה הולך. איש (כאילו) רגיל, כמו אלו שיושבים לידנו כל יום, כמונו, עם אש פנימית שבוערת כמו שמשות בגלקסיה רחוקה.
