כמו צעצועים ספוגי ילדות שנשכחו במעבי הארון והפכו עצובים מנשוא, מוזיקה מתוקה כזאת שמטשטשת קצת את התוכן הלפעמים נוגה לפעמים קדחתני שלה. ילדים שהתבגרו אבל עדיין מתכחשים לזה, נאחזים בנוסטלגיה עמומה עטופה בלבטי וקשיי ההתבגרות
נפלתי בקסמי קטסטרופאי בהאזנה ראשונה. מדובר בצמד: עידו שטרנברג, סינג-סונגרייטר, וחולק במה עם היחידה והמופלאה מכולן - עינב ג'קסון כהן, וטל אבירם, שמפיק ומנגן בין היתר עם שלום המלך חנוך, ועם ההרכב הקברטי TA:TE.
קטסטרופאי עושים מה שנקרא בפיהם אינדי-טויטרוניקה, שזה בעצם פופ-אלקטרוני עם מלא צעצועים וכל מיני דברים שאפשר להקיש עליהם או לנגן בהם. שידוך משונה בין סינתיסייזר למשחקים, כבר פתיחה טובה.
הם נוצרו כשעידו פיתח התמכרות על גבול הלא בריאה אל הסינתיסייזר החדש שלו והציע לטל להפיק את החומרים והעיבודים החדשים שנוצרו עליו. הם התאהבו אחד בשני במהרה, ובמשך 4 שנים יצרו את Gummy Bears -אלבום הבכורה שלהם.
צילום: ענבל רוטנברג
קטסטרופאי מזכירים לי תיבת נגינה. הסאונד שלהם הוא כמו תיקתוק של צעצועים ישנים מסונתזים עם צמר גפן מתוק, וזו ההגדרה הכי טובה שתצליחו להוציא ממני. יש משהו כל כך תמים במוזיקה שלהם, וכל כך אפל יחד עם זה. כמו צעצועים ספוגי ילדות שנשכחו במעבי הארון והפכו עצובים מנשוא, מוזיקה מתוקה כזאת שמטשטשת קצת את התוכן הלפעמים נוגה לפעמים קדחתני שלה. קצת כמו יין טוב, הם עושים נעים בבטן ומבולבל בראש. ילדים שהתבגרו אבל עדיין מתכחשים לזה, נאחזים בנוסטלגיה עמומה עטופה בלבטי וקשיי ההתבגרות.
אני מאוד אוהבת את הקול של עידו. ולא פלא, להפתעתי גיליתי שהוא מטפל בקול. יש משהו מאוד מנחם ושלם בקול שלו על אף הנושאים שהוא מתעסק בהם. קול מציל המאמץ אותך אליו, עוטף אותך כאילו אומר שהכל יהיה בסדר, שהמחשבות יכולות לשקוט קצת והלב יכול לנוח. ושוב זה תעתוע מלא בניגודים כמו המוזיקה שלהם, הממתיקה את המורכבות שמתחבאת מבוישת בחדר הילדים.
קטסטרופאי מצעצעים את הנקודות האפלות בנפש, עוטפים יפה את חוסר הבטחון והמדרונות החלקים באריזת מתנה צבעונית כאילו הכל שלם ובסדר, כשבעצם התקתוק של מכונת הנגינה מכסה על מנגנוניה השבורים למחצה, על העץ המתפורר בתוכה, על בדידותה.
למרות כל הפורענות המועדת לסכרת שמלווה את היצירה שלהם, קטסטרופאי לא מחליאים. הם לא מתוקים עד כדי גועל או מצועצעים עד כדי הקאה. הם לא מגזימים, הם משלבים בין ממתקי פופ אלקטרוני מצד אחד, לשירה מלווה בפסנתר מהצד השני. הם מצליחים למצוא את האיזון בין העטיפה המסוכרת לתכנים, איזשהו גשר בין תמימות רומנטית למאבקים הפנימיים של האדם הבוגר, למערכות היחסים הסבוכות שפתאום נדרשות ממנו, לעומקים נפשיים שהוא חוקר בעצמו, להתבוננות פנימית חדשה. הם מסתירים את השבירות, הבדידות הפנימית, וחוסר הבטחון מאחורי קולו המרגיע של עידו ומאחורי צלילי ילדות מוכרים לפרקים.
צילום: ענבל רוטנברג