 רוצים גם? |
|
 |
אם הייתם מזכירים לי את השם 'ליידי גאגא' ב-2009, הייתי נוחר בבוז ונואם בהתלהמות נגד פופ אלקטרוני מיינסטרימי עכשווי, ואומר ש"כל הזבל הזה שריהאנה וליידי גאגא עושות זה סתם אקורד וחצי מעובד במחשב". על הדרך גם הייתי אומר שכל מה שיש לה להגיד לעולם זה שהיא רוצה לרכב על מקל הדיסקו של גבר כלשהו. סירבתי בכל תוקף להכיר שירים שלה ולהקשיב לה לעומק.
מתישהו הסרט שהייתי בו היה צריך להיגמר. ליידי גאגא היא אמנית שפרצה לתודעה רק ב-2008, וכבר נראה כאילו כבר הרבה שנים היא פה, עם הסטייל המיוחד של המוזיקה, הלבוש והקליפים. החיבה שלי כלפיה התחילה להפציע כששמעתי ברדיו את הסינגל הראשון מתוך The Fame Monster, שאני מניח שכולכם מכירים, Bad Romance. הוא כבש אותי מהשמיעה הראשונה - הפזמון הקליט, ההברות הריקות בין הבית לפזמון והקול הנמוך שבו גאגא שרה אותן. כשצפיתי בקליפ, ראיתי שלא מדובר בעוד זמרת פופ זולה כמו כל השאר. זו בחורה שיש לה סטייל משלה: לבוש הזוי ופרובוקטיבי לעיתים, לחנים קליטים ומקפיצים אבל מעולים, ליריקה הזויה, לפעמים מטומטמת אבל לא שגרתית.
בינתיים יש לליידי שני אלבומים (אלבום שלישי בדרך, הסינגל Born This Way נחרש אצלי כרגע בלי הרף). האלבום השני, The Fame Monster, הוא בעצם אלבום המשך לאלבום הבכורה. לטעמי, באלבום הראשון יש כמה שירים טובים, אם כי האלבום חלול משהו וחסר רגש. לעומת זאת, אלבומה השני הוא מפלצת תהילה שזינקה עלי והכניסה אותי לאווירה הכבדה משהו, כשברקע סינתיסייזרים רועשים והרבה בלגן שלא קיים באלבום הראשון.
באלבום הזה יש את כל מה שאלבום פופ צריך ב-2010: הלהיט Bad Romance המעולה, כפי שכבר ציינתי, מזכיר את הסגנון שלה מהאלבום הקודם, אם כי באופן חיובי. Alejandro הוא להיט ענק, שמחזיר אותנו לשנות השמונים עם סאונד חדש-ישן. ב-Speechless הגאגא מוכיחה שהיא יודעת לבצע גם בלדות פופ-רוק. זה השיר היחיד באלבום שלא מסונתז בשום צורה, וזה שינוי מרענן. בביקורות רבות קראתי שהשיר הזה מיותר כי הוא לא קשור לאלבום. אני לא חושב כך, אישית זה אחד השירים האהובים עלי. הרגש ממשיך גם ב-Dance In The Dark. פה גאגא חוזרת לסאונד הדאנס האופייני לאלבום, שמגיע לשיאו בשיר האהבה הלסבי So Happy I Could Die. החסרון שלו לדעתי הוא הפזמון המעצבן, למרות שאני מת על הלחן והסינתיסייזרים. האלבום מסתיים ב-Teeth, שהוא שיר נחמד, אבל שלא תפס יותר מדי את תשומת ליבי.
לסיכום, אני ממליץ על האלבום הזה לא רק לאוהבי פופ סטייל קא₪ה וריהאנה (עבדכם הנאמן בא מהרוק של פינק פלויד, לד זפלין ורדיוהד). אני חושב שלכל תחום במוזיקה יש פוטנציאל אדיר ויכול להתחבא בו כישרון. ליידי גאגא היא הגדולה כיום בפופ, וללא ספק יזכרו אותה גם בדורות הבאים.
