 רוצים גם? |
|
 |
זוהי מוסיקה אלקטרונית, שנערכה בעיקר על גבי מחשב. מקבץ דגימות נרחב של צלילים, מכלים מוסיקליים שנולדו מחוץ לעולם הדיגיטלי. שמו של האלבום לקוח מתוך פרסומת קצרה ומפתה, ואכן גם האלבום הוא לא הרבה יותר מאשר מניפולציה טכנולוגית מחוכמת המסובבת את המוח האנושי על האצבע הקטנה שלה. אנחנו נכנסים למקום שבו התודעה היא רק כלבלב רעב בתוך חנות ממתקים וירטואלית.
צלילים של פסנתר פנדר מהדהד מרגיעים את התודעה שלנו, בעוד קול נשי מלטף קורא לנו Honey ומשגע את האגו. תופים שמעולם לא נמתחו ומעולם לא חטפו מכה, מרשרשים ומקשקשים, משמשים כספינה שמאפשרת לצלוח את נחל הירקוני. מדי פעם מגיח מתוך הערפל נושא מוסיקלי קטן, מציג את עצמו ושב אל תוך השומקום. בעוד אנחנו מהרהרים בטיב פישרו של הנושא, בא אחר ומציג את מרכולתו. כך הם מגיחים ונעלמים, בזריזות ובאלגנטיות. מדי פעם הם מגיעים בתחפושת של מהירות שונה או לאחר עיבוד מתמטי מסובך, ולנו נשאר לתהות האם זוהי תחפושת או יצור חדש.
אפשר להשתגל לצידה של המוסיקה הזאת בכיף. מעט דיבורים, הקצב לא מניח לרגע, הצלילים לא דוקרים ולא מנסים להטריד. אחרי הכל, מדובר כאן בחנות ממתקים וחלומות. החנווני לא בא ללמד אותנו דברים חדשים על העולם. הוא מניח את ראשנו על מיטת שיזוף אקוסטית, שבה הזכרונות משתכשכים עם ההווה, דרך שבלול האוזן.
אורגן מתוך סרט אימה של שנות החמישים. פסנתר שהושאל לרגע קטנטן ממקום אחר, מזמן נטול-תקופה. הרכב מיתרים חולמני מתוך סוויטה שמעולם לא שמענו. קונטרה-באס מתוך קטע שחווינו אותו כבר אלף פעם ועדיין לא יודעים את שמו. הקריינית משדלת אותנו להמשיך לחלום. לא לחשוב. לחלום. אולי זו בכלל לא מוסיקה בשביל להשתגל, אלא מוסיקה בשביל השינה הטרופה שאחרי המשגל. תנו לירקוני לחדור לאונה השמאלית והימנית שלכם ולעשות בהן שמות. כינורות רומנטיים מצאו את עצמם במעלית עם תופים אפריקניים, והם מופתעים בדיוק כמוכם. אין טעם להרהר יותר מדי על כוונת המשורר. עדיף להבין עד כמה התודעה האנושית היא איבר עדין, שאפשר להתל בו בקלות. ירקוני כמעט ולא פוצע, אלא בעיקר משתעשע.
גם כשהוא קצת כועס, הוא בסך הכל מצטט כעס של מישהו אחר. גם כשהוא קצת מפחיד, אנחנו יודעים שזה לא מופנה כלפינו. גמדים מפוחמים מצחקקים ונעלמים: ''מה, חשבתם שהוא רציני? זה לא באמת. זה הכל על ההארד-דיסק, לא ברחוב ולא ביער''. הצליל הפלסטיקי, שמסגיר את הקבצים היושבים בנינוחות על הכונן הציוני, מרגיע אותנו. אפילו אם זה מאיים, זה רק סרק. המחשב לא יכול באמת להפחיד. מקסימום למחוק לכם בטעות איזה מסמך חשוב, לא יותר מזה.
קרן-יער דיגיטלית בוקעת מתוך הזריחה, ומדברת אלי: ''אתה לא חייב להתרגש, אני בכלל לא קיימת. ואם תחשוב על זה ברצינות, תבין שגם האלבום הזה קיים רק בגלל שהמוח שלך מנסה נואשות לשכנע אותך בכך. לאוסף ביטים עצום שכזה אתה קורא אלבום? הרי זה מגוחך. זה רק 0100100100001 באורך קילומטרים על קילומטרים. הסבתא האקוסטית שלי, היא שוכבת עכשיו בחושך, במחסן הכלים של התזמורת הפילהרמונית של וינה. תלך ותדבר איתה על תולדות המוסיקה. אני רק סאמפל קטן וחסר חשיבות''. ואולי היה זה רק חלום?
