אני לא מכיר אמנים רבים שמשלבים במזרחית שלהם סקסופון, חצוצרה וקולות רקע לא שגרתיים. דווקא השילוב, הגיוון והתעוזה של פרץ, הם שתורמים לאבולוציה שעוברת על המוזיקה המזרחית
את הסקירה הזאת, שאני כותב לראשונה אחרי חצי שנה שלא שלחתי כתבה לעורך של השרת, אני פותח מתוך אירוניה. עד עכשיו לא ברור לי מה הביא אותי לשמוע אלבום של מוזיקה מזרחית. אבל הנסיבות, שרק חלק מהן הן הצעד הבוגר לפתוח את הראש, וגם שקצת נמאס לשמוע רק מטאל כל הזמן, הביאו אותי בדרך זו או אחרת לאלבום של משה פרץ.
את האלבום 'אלייך' ניתן לתאר מצד אחד כאלבום מזרחית טיפוסי. מצד שני, יש בו הרבה מהמקוריות ומהאוונגרד שלא מאפיין כמעט אף אחד אחר בתעשייה הנוסקת של המוזיקה המזרחית. עד כדי כך שהוא הצליח להשאיר אפילו אותי – שניגשתי לאלבום מלא דעות קדומות ועם אצבע על הכפתור המרובע בדיסקמן – מוקסם ומתפלא.
במידה מסוימת, לא הופתעתי. על מאפייניו, 'אלייך' מאוד בנאלי. אוסף מקרי למדי של שירים שמטרתם להקפיץ ולרומם את רוחו של כל אחד שמוכן לקבל אותם. כיאה לכל זמר מזרחית מודרני בארץ, קולו של פרץ מאופיין בחי"ת ועי"ן לפי הספר. מאחוריו עומדת חטיבת קצב עם מערכת תופים מרשימה (לא שמעתי מעברי תופים כל כך מסובכים, מפותלים וטכניים אפילו באלבומים של Dream Theater), הרבה מאוד דרבוקות ושאר כלים אשר מאפיינים את המוזיקה המזרחית השורשית, ואפילו ניתן לשמוע ברקע מחיאות כפיים לפי הקצב.
למרות זאת, 'אלייך', ולמען האמת, כל שיר של פרץ שהזדמנתי לשמוע גם מחוץ לגבולות האלבום, מתגלה כפיוז'ן אחד גדול של כמעט כל סגנון מוזיקלי שאי פעם היה קיים. ההפקה מהוקצעת ומהודקת, ללא ספק. יש בכלים המשתתפים כמעט הכל, מדיסטורשן מאופק, דרך מעברי בס גאוניים וכלים אתניים ועד קולו הרב-גוני והמיוחד של פרץ. אפשר לזהות בקלות מוטיבים מוזיקליים שהקשר ביניהם לבין המוזיקה המזרחית קלושים, כמו מוזיקה אלקטרונית למשל. באמצע שיר הנושא מופיע לפתע קטע אינסטרומנטלי במשקל שבע שמיניות, ושובר כמעט כל מילה רעה שתוכלו להגיד על משה פרץ. אני לא מכיר אמנים רבים שמשלבים במזרחית שלהם סקסופון, חצוצרה וקולות רקע לא שגרתיים. דווקא השילוב, הגיוון והתעוזה של פרץ, הם שתורמים לאבולוציה שעוברת על המוזיקה המזרחית. פרץ מתבלט כיחיד מסוגו בקרב אמנים שמעדיפים להסתמך על המוכר והידוע.
שתי הנקודות שירדו מהדירוג של האלבום היו בגלל החסרון המתבקש ביותר, שהוריד אותי מן הענן שהייתי עליו במהלך ההאזנה לאלבום – המילים. פרץ אכזב אותי מעט כשהוכיח את הקלישאה ואת הדעה הקדומה שלי על המוזיקה המזרחית. כל השירים, מלבד גרסת הכיסוי ל'שיר המעלות', מדברים על נושא ה'הוא והיא'. עם זאת, למען ההגינות – קחו אלבום של הביטלס, פרנק סינטרה או דווין אולמן, ותמצאו פחות או יותר את אותו הדבר. פרץ אמנם משתמש בקלישאות שבלעדיהן אין לאלבום בעברית בימינו את הזכות לתואר 'אלבום מזרחית', אך זה נסלח, כיוון שהוא מסדר אותן בצורה שגורמת לכל להישמע מקורי. בניגוד לאמנים מודרניים אחרים, משה פרץ לא משעמם רוב הזמן, לעתים מצליח להפתיע, ולעתים מרשה לעצמו להתרפק על קלישאות ישנות, אך נסלחות.
נ.ב. הסקירה הזאת מוקדשת לדוד, ששם את הדיסק במערכת שבמשרד.
