 רוצים גם? |
|
 |
לעילגי המוזיקה שביננו המילה Queen יכולה להוביל לשתי אסוציאציות: האחת היא הפירוש המתבקש שהוא כינוי גנאי או סתם כינוי להומוסקסואל והשניה היא להקה שפעלה אי שם לפני שניים שלושה עשורים טובים שיצאה עם כמה להיטי רדיו ואיזה בחור עם שפם..
אחוזים נרחבים מהרוב המוחלט של מעריצי קווין יודו שהאלבום האהוב עליהם הוא A Night At The Opera שכולל בתוכו את הסאגה רחבת היריעה והנצחית, Bohemian Rhapsody. האלבום אכן כלל בתוכו כמה יצירות מופת אבל יהרגו אותי יודעי דבר אם אני אגיד שלדעתי יש אלבום שאף מתעלה עליו.
Queen II יצא כשנה שנתיים לפני לילה באופרה המהולל והוא כולל בתוכו את מיטב המסורת הפרוגרסיבית של קווין בתחילת דרכם, המוכרת רק למעריצים מושבעים. שיער ארוך, פרדי בלי שפם, תלבושות אבסורדיות ואציליות לשמה. האלבום לדעתי גובל בגאוניות שקווין הוכרו בזכותה בכל תחומי היצירה המוזיקלית. הרבה מהשירים באלבום מחוברים אינסטרומנטלית אחד לשני בתזמון מושלם, מה שנותן את הרושם המוצדק של סאגה אופרטית.
סימני ההיכר שבריאן מאי הגיטריסט הוכתר בזכותם בתור גאון פרוגרסיבי ניכרים כמעט בכל שיר באלבום, כשבזה אפשר להיווכח כבר בקטע הראשון Procession, שהוא קטע אינסטרומנטלי חביב ביותר שכולל שכבות על שכבות של גיטרה שהונחו בדיקדוק מושלם, בתוספת הצליל היחודי לגיטרה תוצרת בית של בריאן הדומה בקטע זה למקהלת צ'לו. את הנגינה היחודית לו אפשר לשמוע גם ברצועה השביעית The Fairy Feller's Master Stroke, שמשמיעה ראשונית, או מכל שמיעה בכלל, נשמע כאילו נכתב על ובאווירה של טרולים, גמדים, פיות ושאר שלל היצורים המאכלסים את כל אגדות העם הנורווגיות. בשיר אפשר גם לשמוע, כמו גם בשירים אחרים באלבום, את הבס המעולה של החבר היותר מופנם בלהקה, ג'ון דיקון. בריאן סיפק כמה יצירות ליריקליות ראויות כמו White Queen שהוא מין שיר אווירה שסוחף את השומע לעולם של פנטזיה וקסם. הרצועה השניה, Father To Son, שנכתבה גם כן על ידי בריאן, מסתמנת כשיחה בין אב לבנו המתרחשת כנראה על ערש דווי של האב.
כמובן שלא רק בריאן מאי עשה את קווין למה שהיא היתה, אלא מי אם לא פרדי מרקיורי, שנותן למושג ''בימתיות'' משמעות חדשה לגמרי. פרדי היה המוח התרבותי מאחורי המוסיקה עם חיבתו העזה לאופרה, מוסיקה קלאסית ואמנות. יזכר לטובה המשפט שנתן בריאיון ''I bring ballet for the masses''. פרדי ביחד עם בריאן כתבו את רוב השירים באלבום כשכל אחד נתן את האינפוט הייחודי לו. בריאן סיפק ממיטב הגיטרה הפרוגרסיבית ופרדי סיפק מלים ולחן שגובלים באמנות. אפשר לשמוע זאת בבלדת הפסנתר הרגשנית והקצרה עד מאוד Nevermore המלווה בקולות רקע שמימיים. מיד אחריה מגיעה יצירת המופת הווקאלית- לירית- אינסטרומנטלית- רעיונית, the March Of The Black Queen, שאני לא מתבייש להגיד שממש עומדת בצילו של Bohemian Rhapsody , מבחינות אלו. השוואה מחמיאה זאת מגיעה מהכיוון של שינויי קצב דרסטיים ושיר בעצם על כלום כמיטב מסורת רפסודה בוהמית. וכמובן איך אפשר בלי איזה דיסטורשן מקפיץ כדוגמת השיר Ogre Battle.
האלבום Queen II אולי לא יכנס לרשימת האלבומים הפרוגרסיבים פורצי הדרך של תחילת שנות השבעים שהיו פרי עטם של להקות כדוגמת Genesis, Gentle Giant, ELP ודומיהם, אבל מכל הבחינות הוא לא היה דומה לשום דבר אחר שנכתב ובטח שלא יכתב.
