האלבום מציג דת' מטאל מקצועי, מקורי וכבד, תוך שימוש עדין באפקטים (חוץ מדיסטורשן, כמובן). חברי הלהקה, האמונים על הכלים, עושים עבודה מצויינת בהובלת המוזיקה. עם זאת, דווקא הסולן מהווה בעיה עיקרית
כריס בארנס, למי שלא מכיר, עומד מאחורי השערוריה הגדולה ביותר בעולם המטאל, Cannibal Corpse – כיום להקת הדת' מטאל המצליחה ביותר בעולם. כריס הוביל את הלהקה בשלושת אלבומיה הראשונים, מלאים בטקסטים אלימים, זוועתיים ואכזריים כל כך, עד שכמה מדינות החליטו לאסור על הלהקה למכור אלבומים או להופיע. כריס החליט, לאחר מספר שנים בלהקה, להתמקד בפרוייקט הצד שהקים, שלימים יהפוך ללהקתו הרשמית – Six Feet Under ('קבר' בעגה האמריקאית. נהוג לקבור את המת בעומק של שישה רגל, כלומר מטר ושמונים, מתחת לאדמה).
ככלל, אלבומי הלהקה מאופיינים בריפים כבדים ונמוכים, השזורים בריפים אופייניים לת'ראש מטאל. הלהקה משלבת בין השניים בצורה אלגנטית ומהוקצעת להפליא. האלבום, באופן ספציפי, מציג דת' מטאל מקצועי, מקורי וכבד, תוך שימוש עדין באפקטים (חוץ מדיסטורשן, כמובן). חברי הלהקה, האמונים על הכלים, עושים עבודה מצויינת בהובלת המוזיקה. עם זאת, דווקא הסולן מהווה בעיה עיקרית באלבום.
בתחילת דרכו בארנס התהדר בגראול איכותי, עמוק ומאיים, שאותו שימר, לטענתו, באמצעות מריחואנה. כיום, נראה כי קולו הולך ומדרדר משנה לשנה. באלבום הנוכחי מוצגת תמונת מצב רעה מאוד, יחסית למה שפעם היה ההבטחה הגדולה של עולם הדת'. בהאזנה ראשונית אי אפשר להתעלם מהעובדה כי בארנס הזדקן. שומעים בבירור כי בארנס מאוד מתאמץ להוציא קול גראול פשוט מגרונו. התוצאה, לצערי, היא גראול דהוי, יבש ושטחי, אשר לא פעם ולא פעמיים קמל וגווע בתוך גרונו של בארנס. רבות הפעמים בהן מנסה בארנס להחזיק תו בכל כוחו, וקולו רועד ומתעוות. הצרחות הגבוהות נשמעות כמו ג'וק בעת שהרגל דורכת עליו, וברצועה השניה באלבום, Involuntary Movement of Dead Flesh, יש קטע בו מנסה בארנס לשיר בצורה מהירה ופשוט לא עומד בקצב. לעתים הנסיונות העזים להוציא גראול רק הופכות את השירה שלו ליותר גרועה, וברור שמה שנותר מהגראול העמוק והאיכותי שלו הוא מוטציה מעוותת.
אך אל נא תפסלו את האלבום על הסף. בניגוד ללהקתו הקודמת, דואג בארנס להכניס קטעים שמכניסים פלפל לשירים. קחו לדוגמא את רצועה מספר שמונה, Shot in the Head, שבו מכניסה הלהקה קטע משיחת טלפון שנשמעת כמו מסרט אימה. ב-Crossroads to Armageddon כל השיר מושר בלחישות, ומבוצע ללא שימוש בגיטרות – דבר מאוד נדיר לז'אנר הדת' מטאל, שבדרך כלל לא מוריד את הרגל מהדיסטורשן לרגע. בנוסף דואגת הלהקה לתפניות רבות, ושוברת כל חצי דקה בממוצע את הקצב והמלודיה על מנת להשאיר את המאזין בפוקוס. הם עושים עבודה מעולה בשמירה על העניין בשירים. באלאנס הגיטרה נשמע חד וברור, ישנם קטעי סולו גיטרה רבים והבס מקבל הרבה תשומת לב. עבודת התופים מגוונת, בניגוד למצב הרגיל בדת' מטאל, שבו התיפוף יכול להיות משעמם ומונוטוני מאוד.
מילות השירים, אותן אי אפשר להבין מתוך שירתו של בארנס, אופייניות ללהקה, ולבארנס אישית. מילים אופייניות לז'אנר שעוסקות בעיקר באנשים מתים, רציחות, ובחלקים מסויימים בגוף האדם, שמסיבה מסויימת פשוט לא מצליחים להישאר מחוברים. בהשוואה לכלל הז'אנר, הליריקה מאוד שגרתית ונדושה, ולא מעוררת עניין רב. מה גם שרעיון כללי של שיר באלבום יכול לחזור על עצמו מספר פעמים בשינוי אדרת, מה שמעלה את התהייה – האם המילים נכתבות רק בשביל למלא ריפים אילמים?
לסיכום, המסקנה העולה מתוך האלבום ברורה: בארנס איננו מה שהיה פעם, וכיום מהווה נטל על הלהקה יותר מאשר נכס. שאר הלהקה – שמאז צאת האלבום הספיקה לשנות את ההרכב פעם נוספת – מספקת דת' מטאל איכותי ומצויין, אך אל לנו לשכוח כי בסופו של דבר המרכיב הדומיננטי הוא הסולן. במקרה שלנו, הייתי ממליץ לבארנס לתלות את הנעליים (או את המיקרופון), לקחת את המיליונים שכבר עשה, ולפרוש לגמלאות לפני שיאבד את זה לחלוטין.
