 רוצים גם? |
|
 |
מגזין הרולינג סטונס כתב פעם ש- ''כשזה מגיע לבכיינים הגדולים של הרוק, בילי קורגן הוא העצוב, טרנט רזנור הוא הכועס אבל רק גרג דולי הולך לעשות משהו בקשר לזה''.
יש בקביעה הזאת לא מעט מן האמת, גרג דולי תמיד דאג לשמר את תדמית הקשוח.
כשבתחילת שנות ה-90 פלאנל ודוק מארטינס היו צו האופנה (כך אומרים, אישית אני לא מודה בכלום), הקפידו החברים מסינסינטי להצטלם בחליפה ועניבה ובאופן כללי שידרו פאסון שמתאים יותר לסיפורי דאמיון ראניון מאשר לרוקרים מהסוג המכונה ''אלטרנטיביים''.
אחד העננים (אחד מיני רבים) שריחפו מעל ההרכב היה הניסיון להכניס אותם לאותה מגירה כמו הרכבים אחרים שפרצו לתודעה בתחילת שנות ה-90. הם שויכו על ידי רבים - כמו גם חצי עולם ביחד איתם - למה שנקרא ''הצליל של סיאטל'', אותו צליל שהתאפיין בעיקר בערבוב של מוזיקת מטאל משנות השבעים עם מוזיקת פאנק, ככל הנראה בגלל שהיו חתומים בסאב-פופ, הלייבל שהיה הבית המקורי של נירוונה, סאונדגארדן, ומאדהאני, אם לציין את הידועות יותר.
האמת היא שההרכב ינק השראה ממוזיקת נשמה שחורה לא פחות מאשר מהזפלינים ובלאק סבאת' של עולמנו - ג'יימס בראון, סקרימינג ג'יי הוקינס, קרטיס מייפילד ושאר הבראדר'ז והסיסטרז. ולא שהם לא שילמו את חובם לאלוהי האינדי, אל תתנו לחזות האלגנטית לבלבל אתכם. ההרכב שרד במשך שנים של הופעות במועדונים קטנים כשהתשלום לאחר כל הופעה שימש לממן את ההופעה הבאה. וזה עוד היה החלק הקל.
כשהסמשינג פאמקינס לא יכלו להתמודד יותר עם המתח של החיים בלהקה, הם הלכו לפסיכולוג ביחד. הוויגז כאמור, קצת יותר קשוחים. שנים של אלכוהול וסמים הביאו את סף המתח בלהקה לכאלה גבהים עד שבסיום אחת ההופעות הם ירדו אל מאחורי הקלעים, כיסחו את הצורה אחד לשני במכות וחזרו לבמה לתת הדרן. Gentleman, אותו אלבום חשוף ופגיע של ההרכב, היה הראשון של הלהקה בחברת תקליטים גדולה, אלקטרה, ודולי, סטודנט לקולנוע בעברו, התעקש שהחברה תממן לו תסריט בשם ''Black Love'', כחלק מהעסקה. הסרט מעולם לא יצא לפועל, אבל הלהקה הקליטה את האלבום שיכול היה להיות הפסקול של הסרט אם היה בא לעולם.
מהאזנה לתקליט אני מניח שהסרט בטח היה דומה לאותם סרטי בלאקספויטיישן של שנות השבעים. סרטים בעלי תקציב נמוך עם שחקנים שחורים למען הקהל השחור. קליאפוטרה ג'ונס ושאפט הם סרטים מהסוג הזה, ג'קי בראון של טרנטינו הוא מחווה לסרטים ההם.
סצינת פתיחה: השיר הראשון, כותרות פתיחה, באסים שקטים, רוטטים, בקושי אפשר לשמוע, ומוזיקת עוגב כנסייתית משתלבת. השיר נקרא ''Crime Scene Part One'', וכשהגיטרות נכנסות דולי שר ''הלילה אני הולך להכניס לאויבים שלי ואז להיעלם''. השירים הבאים מספרים סיפור על אהבה, בגידה, נקמה, על להיות גבר. בשיר ''Blame, etc.'', הוא שר על התשוקה שכובלת אותו ועושה אותו חלש ובלתי מנוצח באותו הזמן ''אני מאמין שאני לא אמות לעולם, אני לא, ואת?'' גיטרות סבנטיז גרוביות והרבה נשמה. ''Step Into The Light'', השיר החמישי באלבום, הוא בלדה מתבקשת, השקט שלפני הסערה.
ואז זה בא. האש. השיר השישי, ''Going To Town'', הוא והבייבי הולכים לשרוף את העיר.
השיר שאני הכי אוהב באלבום בגלל האנרגיות הג'יימס בראוניותסליי סטוניותבוטסי קולינסיות שהשיר מבורך בהן. Fאנק אמיתי וטהור ישר לוריד. ''אני אביא את המכונית, את תביאי גפרורים ודלק''. ''Honky's Ladder'', ממשיך את מפלס הווליום כלפי מעלה עם גיטרות מייללות, והצופה יודע שכשעשן האקדח יתנדף, יישאר רק בנזונה אחד עומד. ''Night by Candlelight'', בלדת כינורות וגיטרה היא הבטחה לאהבת נצח.
לקח לוויגז עוד אלבום אחד ואז הם התפרקו. מה שעצוב בסיפור שלהם הוא שאחרי כל זה, אחרי שהם הצליחו לנער את הדימוי של ''עוד להקת גראנג''', אחרי שהם זכו להצלחה מסחרית ולכבוד מהמבקרים, דווקא שם הם נשברו. הסיבה היתה הכי טריוויאלית בעולם. הם פשוט גרו רחוק מדי אחד מהשני. חברי הלהקה גרו באותה תקופה בלוס אנג'לס, ממפיס, וסינסינטי. עולם הרוק מלא בכל כך הרבה סיפורים טראגיים - התאבדויות, רצח, סמים, מלחמות של אגו; ולפעמים דווקא סוף כל כך פשוט, קשה להבין.
