כל שיר אחר באלבום הוא נחמד כשלעצמו, אם כי דומה כי פרבר נהגה בשירים של אלתרמן בעדינות רבה, מחשש לפגוע או לגרוע מהם, מתוך יראת כבוד כנראה. העדינות רבה מדי, לטעמי, שכן שירים שכבר הושרו כאן על ידי מיטב יוצרינו לא נשמעים אחרת
אומרים שאת הפעם הראשונה זוכרים הכי טוב ושהיא משמעותית, אבל אומרים גם שהפעם השנייה טובה יותר. בפעם השלישית שוב נהניתי. משירים אחדים פחות ומאחרים יותר. כשהציעו לי לכתוב ביקורת על הדיסק הזה, לאור הידיעה כי מאד נהניתי ממנו, חשתי שעלי לשמוע אותו עוד מספר רב של פעמים כדי שאוכל לבקר אותו. את הדרך ברכבת לחיפולק ניצלתי כדי לעבוד וגם כדי לשמוע שוב את האלבום ולעבד את הביקורת.
נתן אלתרמן מחמיא לכל קול ויוצר, כמו בגד שחור. כששילה פרבר שרה אלתרמן, גיליתי שהתאהבתי, שוב, באלתרמן. ולא בשילה או במאיה בלזיצמן או בשתיהן יחד. אלתרמן, שמחזיר אותי אחורה לימים של תמימות, ימים בהם בחולצת בית-ספר קראתי בשקיקה את שיריו על הרצפה, בספריה, בין המדפים, וכל שורה שלו הביאה אותי לשיאים אחרים. היום, לכל שורה של אלתרמן, מצטרפת שורה של חוויות שחוויתי, שמפרשות לי את השורה שלו ונוגעות במיתרים אחרים. אבל זו לא ביקורת על אלתרמן, אז לפני שאשכח את עצמי, אשוב לעניין המדובר.
(צילום: עירא זליכה)
'לימון וצלחת', שיר וביצוע מרעננים, דואט שכיף להאזין לו שוב ושוב ולזמזם לעצמך בשעות הקשות של היום. "האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק!" היא דוגמא לשורה שתמיד תשובב את נפשי. כל שיר אחר באלבום הוא נחמד כשלעצמו, אם כי דומה כי פרבר נהגה בשירים של אלתרמן בעדינות רבה, מחשש לפגוע או לגרוע מהם, מתוך יראת כבוד כנראה. העדינות רבה מדי, לטעמי, שכן שירים שכבר הושרו כאן על ידי מיטב יוצרינו לא נשמעים אחרת. לפעמים אתה מרגיש כמו מאזין למתמודד ב'כוכב נולד' שבחר לשיר שיר שהוא אוהב במיוחד, שר אותו לא רע בכלל, אבל אין שום חדש. אולי תהליך בחירת השירים – שאיני יודעת מי היה מעורב בה יותר, פרבר או פרופ' נסים קלדרון – היה מיינסטרימי במכוון. הרי יש כל כך הרבה שירים שכתב אלתרמן ואף אחד עוד לא הלחין וביצע. חוה אלברשטיין שמצטרפת בשיר האחרון, 'בכל זאת יש בה משהו', היא הקינוח המושלם של האלבום. פרט לזה היא באמת מרעננת משהו אחרי שמאזינים לכל האלבום, שיש בו משהו מונוטוני ושיר-ערשי, חוה היא האהבה הגדולה שלי.
אם חוזרים אחורה בזמן, 'תתנהגי יפה' בהפקתו של רם אוריון הציג שילה אחרת, בועטת במקומות הכואבים. אולי היה זה מרד נעורים שלאחריו החל סוג של מסע התבגרות. אולי גם לדניאל סלומון, שהפיק לה את 'מתוק שחור' ואת 'פרח קיר', יש צד בעניין. אני חושבת ורוצה להאמין שפרבר נאמנה לאמנות שלה ולא תאפשר לזרים לשנות אותה. כך או כך, יש כימיה מוסיקלית טובה בין שילה פרבר למאיה בלזיצמן. הנוכחות של האחרונה חשובה פה מאוד – בשירה ובעיקר עם הצ'לו – ומשהו נותן לי את התחושה שמההופעה איהנה הרבה יותר. כן, קיים חיבור נעים מאד בין השתיים, ושילה פרבר, לפני שהיא נעטפת באלבומים מהודרים, גימורים מהוקצעים, וכל מיני דברים שאפשר לעשות רק באולפן, היא רוקיסטית מהזן המועדף עלי.
(צילום: עירא זליכה)