 רוצים גם? |
|
 |
אריאל קליינר ישב במשך שנה לכתוב אלבום חדש לגומיות וקרא לשאר חברי ההרכב שיבואו להקליט. יצא לו דיסק נחמד. לא רע כזה. הוא מתנגן לו, בהתחלה בולטת בעיקר המוזיקה, והיא טובה. תוך כדי האזנה משהו מתחיל להפריע קצת ואני לא מבינה מה. פניתי להקשיב ביתר תשומת לב למילים והבנתי מה. זה המילים.
באלבום הקודם של הגומיות, ''רוחות של טמטום - פרויקט הגומיה עושים דילן'', ניכרת השקעה רצינית בטקסטים, החבר'ה ישבו ברצינות על המילים, וגם מכיוון שמדובר בתרגום, שייפו את השורות עד דק. עם סולן (נועם פאוסט) שעושה תואר בבלשנות, איך אפשר אחרת? כאן אריאל קליינר הוא הכותב, המלחין והמעבד, ואליו הצטרפו שאר חברי ההרכב בהמשך. מדובר, כמתבקש, בשירים אישיים, שאם היו נשארים יומנו האישי או נכתבים למגירה, לא היתה לנו זכות לדבר עליהם. אבל ברגע שהם יצאו החוצה (וכך מתאפשר לנו לדבר עליהם), נדרשה להם עריכה, כזו שתעלה את הטקסטים מרמת יצירה אישית, אמנם כנה, לרמת אלבום מתוקן שיקנו ויחוו עוד כמה אלפי אנשים מלבד המגירה הפרטית. הערות בונות מצד אנשים נוספים היו עוזרות גם לעטיפה, לעניות דעתי.
קליינר הוא אומן מוכשר. אפשר גם למצוא פה את החן הלואו-טקי הנוכח ברבים מאלבומי הלייבל המגנוב ''FACT'', המוסיף את הקסם שלו. ובכל זאת יש הבדל בין הפקה משפחתית, שירים אישיים וסאונד של החדר הישן שלך אצל ההורים, איפה שהחברים באים לנגן בסבבה, לבין גימור עילי, מוקפד, שגם ממנו לא חסר לאומני הבית כשהם רוצים, שלא רק שאינו גורע מהנחמדות הזאת אלא רק מוסיף עליה.
יש באלבום הזה משהו לא גמור, בוסרי. קצוות פרומים, חוטים שמבצבצים החוצה. זה מתחיל מהפרטים הקטנים כמו איות לא מדוקדק בדף הטקסטים ומגיע עד לשירה הלא מדוקדקת. זה יכול להיראות כמו רישול מכוון, הפוך על כמה הפוכים, חלק מהקונספט, אבל האמת היא שזה חסר שיק. הכתיבה לא מעובדת עד הסוף, והשירה של קליינר, שהיא מרגשת ומרעידה ברגעים בהם היא מרגשת ומרעידה, לא מתאמצת לעשות את זה כל הזמן.
באלבום הזה הוא מלחין טוב יותר מכותב ומבצע. ההפקה טובה, הנגנים שאיתו נותנים את המקסימום שהם תמיד נותנים, העיבודים מענגים ממש, ובתוך כל ההקפדה הזאת מתייצב הזמר הרגיש לאולפן ההקלטות, מבצע את התפקיד הקולי וקצת דורך על מה שהוא בנה יפה כל כך מסביב. לא חרם?
אז מה יש כאן... שירים אישיים על יחסים, בחורות, דימוי עצמי. על החיים בגיל עשרים ומשהו, ההרגשה שאנחנו כבר עם כמה תובנות ביד, אבל שיש עוד הרבה ללמוד על החיים. באלבום אחד עשר קטעים, מתוכם שניים אקוסטיים. (שימו לב לרצועה מספר 11 וסעו איתה עד הסוף). דוד פרץ, איש ''בלובנד'' המצוין, מנגן ומפיק, כרגיל הוא עושה עבודה נהדרת. כנרת לוריא מצטרפת בקולות והופכת את שיר חמש לפנינה.
בסך הכל אלבום 'בסדר' שיכול היה להיות אלבום טוב ממש.
סליחה שאני נשמעת כמו המורה שולה באסיפת מורים אבל לאריאל באמת יש פוטנציאל, ומגובה באנשים שמבינים שלושה דברים במוסיקה הוא יכול להנפיק מוצר מצוין, קבלות לכך הוא כבר הגיש באלבומים הקודמים. אנחנו ממשיכים לחכות לעוד דברים ממנו.
