הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Pop
imani coppola :: the black & white album
ipecac, 2007    [אלבום]
אימני קופולה היא דמות שלמה, עגולה. החוסר ביטחון הזה תמיד נמצא איפשהו ברקע. והיא אמנית מספיק שלמה בשביל לא לעשות ממנו כזה ביג דיל. הומור, כעס, שטותניקיות ובין לבין גם כמה תובנות שנונות על החיים
מאת: Tzach בתאריך 10/08/11

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
tiny tim
girl
mary ocher
war songs
shy nobleman
beautiful
life
charlotte
gainsburg

5:55
blur
parklife
tiny tim
girl
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7.3 (3 מדרגים)

כן, לא, שחור, לבן
רוצים גם?
סביר להניח שאם בעולם הקטן הזה שנמצא מעבר למסך הטלויזיה שלי, לורליי גילמור הייתה יושבת עם ננסי בוטווין לאיזו ''מסיבת תה''- הקול של אימני קופולה היה בוקע מהרמקולים מסביב. לא שמעתי את כל האלבומים של אימני קופולה, בעיקר כי כדי לשמוע את האלבומים שלה צריך לקנות את הקבצים מהאתר שלה (ואני שונא לעשות את זה. אין לי בעיה לשלם על הפלסטיק, אבל על קבצי אמפי3?), אבל מהאלבומים שכן שמעתי - באלבום הזה הכל נשמע כאילו הגיע לנקודת רתיחה. כשאיזה אחד, איל פרידמן, ביקר את האלבום הזה לפני שנים ב-וואלה!, הוא קרא לכתבה ''עוד מאסטרפיס של קופולה''.

(note to self: יש בו משהו מיוחד באייל פרידמן הזה, צריך לשים לב יותר לבחור.)

יש במוזיקה של אימני קופולה חוסר-דייקנות, קסם וכנות שממש קשה למצוא גם בשוק של היום - עידן הזמרות שחונקות אותך בסטיות ובכנות שלהן עד שאתה ממתחיל להרגיש שמרן. אימני קופולה היא דמות שלמה, עגולה. החוסר ביטחון הזה תמיד נמצא איפשהו ברקע. והיא אמנית מספיק שלמה בשביל לא לעשות ממנו כזה ביג דיל. הומור, כעס, שטותניקיות ובין לבין גם כמה תובנות שנונות על החיים.

זה לא מופק הכי טוב בעולם, זה לא אחיד ברמה שלו, זה לא הכי אינטילגנטי ועדיין, זה האלבום הכי שלם שאני יכול לחשוב עליו בשנים האחרונות. זה לא טוני סופרנו אצל דוקטור מלפי, וזה לא מתיימר להיות. זה לוק ואנדי מדברים מהר על המבורגרים ואוננות, או במקרה של האלבום הנ''ל, על מין אנאלי ויוקו אונו.

את אימני קופולה הכרתי בהתחלה כחלק הוורבלי מ''ליטל ג'קי'', אלבום הפופ הכי טוב שמארק רונסון לא נגע בו. לילי אלן, איימי ויינהאוס הנוייזט'ס ושות' - אף אחד מהן לא הגיעה לשלמות של ''דה סטופ'' שבשלושים וקצת דקות שלו סיכם את הראפ-פופ של ימינו. חיפוש קטן באינטרנט (והביקורת ההיא) הביאו אותי לאלבום הזה, ומהשניה שהגיטרות של ''Woke Up White'' התחילו, קלטתי ש''דה סטופ'' קטן על האלבום הזה בכמה רמות.

אימני קופולה עצמי התייחסה לאלבום הזה כמושפע יותר מרוק מאשר האלבומים הקודמים, ואפשר לראות על מה היא מדברת. כן, קיים פה פופ מובהק, ראפ נותן בראש וגם יציאת היפ הופ מיינסטרימית מעולה, אבל מעבר לזה יש פה שני שירי פאנק-רוק שלא היית מצפה לשמוע כאן ויש הרגשה הרבה יותר ''חיה'' באלבום הזה ביחס לשאר החומרים שלה. אולי זה החיבור עם מייק פאטון בטור של ''פיפינג טום'' ואולי כי הקול שלה פשוט נשמע הרבה יותר טוב עם קצת דיסטורשנים ברקע.

הקו הרוקיסטי (אני שונא את המילה הזו) משהו מתחיל כבר ב''ספרינג טיים'' שפותח את האלבום. גיטרה אקוסטית לאורך הבתים כשאימני קופולה עושה אפקט ביסטי-בויז לקול שלה (הם קוראים לזה crazy ass shit) הוא הראשון מבין מספר שירים לא קטן באלבום הזה (אני ספרתי ארבעה) שיש להם פוטנציאל ענקי להיות להיטים. משם זה ממשיך לפצצה הראשונה באלבום הזה- ''התעוררתי לבנה''. אימני קופולה, חצי שחורה וחצי לבנה (בלאק & ווייט אלבום?) מטפלת פה בגזענות נגד שחורים בארה''ב, וצוחקת על הדרך. אז אולי יש הומור ב ''electric slide all my way up to the upper east side'', אבל ביללות שבאות כמה שניות אחרי יש משהו מאוד לא מצחיק. מצד אחד, קל לראות את זה כאילו היא עומדת בצד וצוחקת על שני הצדדים. צופה בדייב שאפל מצד אחד ויכולה להזמין דברים שהם לא עוף במסעדות. אבל איפשהו בשבריריות של הקול, הבייס-ליין האימתני, התופים המתחרעים, הסגנון הממש לא אופייני - אחרי שנתיים של חרישה אינטנסיבית על האלבום אני כבר לא רואה את זה ככה. דווקא כאן אני קיבלתי יותר את ה''מיספיט''. לא נהנית משני העולמות אלא לא שייכת לאף אחד מהם.

השיר העוקב הוא (שוב) סוג של קומדיה שחורה, עטוף באחד משירי הפופ המתקתקים יותר ששמעתי בחיים שלי. ''זמן לא גורם לחרטות להיעלם'' היא אומרת, יש בזה משהו. יוטיוב אפילו אומר שהשיר הזה היה ב''אנטומיה של גריי'' מתישהו. אז את הסדרה הזאת לא ראיתי, אבל כבר דיברתי על נשים מגניבות בטלויזיה, לא?



לאחר מכן מגיעה פצצת ראפ לא נורמלית עם שני ראפרים שאני לפחות לא זיהיתי. עוד קומדיה שחורה על החלפת הקידומת המדוברת ביותר, מ-2 ל-3. ''תן לזה להרוג אותך'' די צוחק ומסתבלט על כל תרבות היאפים (זה רק מתחיל ב''אז אין לך חברים ואתה תמיד לבד, אבל יש לך 20 שיחות שלא נענו). אחד השירים שיותר קשה להתעלם מהם הוא ''מפתחות לתחת שלך''. יחד עם ''טיפות גשם מהשמש'' זה כנראה השיר הכי רדיו פריינדלי שקיים באלבום הזה, עם ביט שמן ומסונתז כמו פעם, כששירי היפ הופ שמשמיעים במסיבות היו טובים, או לפחות סוג של טובים. לביט הזה לא היה סיכוי לשניה, אין סיכוי שהכל ישמע ''נכון''. אם הביט מכתיב את רוב השיר, אימני קופולה מחליטה להיות בוטה סטייל סרטי קווין סמית. אני לא חושב שמישהי עוד שרה על מין אנאלי בצורה כ''כ חיובית, או בצורה חיובית בכלל מלבדה.
''show you that ass crack- eat it like a big mac'' זו שורה כל כך סליזית עד שאתה בטוח שהיא יצאה מהכיוון של סנופ דוג או לפחות ליל וויין.

I love your hair נשמע כאילו הוא צריך לבוא שלושה אלבומים אחרי אלבום שמכיל שירים כמו JLIAOYO ו Woke up hwite. אני לפחות מרגיש שצריך התפכחות מסויימת מהתרעויות גיטרות לפני שפונים להתחרעויות של מכונות תופים, אבל מיד אחרי הג'ינגל השני של האלבום השחור והלבן מגיעה עוד השתלחות בכל תרבות היאפים הניו יורקית, שיר שהוא בעיני הטוב ביותר באלבום; גשם נופל לה על הראש ומחרבש לה את התסרוקת, אנשים עם קול ''לבן'' אומרים לה שהם מתים על השיער שלה- היא שונאת את הפרצוף שלהם, היא מאפרת על קורבט לבנה, היא שוכחת את המגף שלה בהופעה. נראה לי שארבעה אנשים שונים שרים את השיר הזה בתוך הראש שלה. משהו מיוחד קורה בשיר הזה. לצערי, האלבום הולך ומדרדר שניה אחרי שהוא מגיע לשיא שלו, דבר שמוריד מהערך של האלבום בעיני בדיוק כמו שהרצועת השירים באנגלית מורידה מהערך של ''לנשום בספירה לאחור''- בכלל לא. גם כאן, כמו במקרה של קינן, השירים עצמם לא רעים בכלל: JLIATOYO- John Lennon Is A Trademark Of Yoko Ono, הוא אחלה שיר (אני פשוט חושב שזה לא חוכמה להשתלח ביוקו אונו), I’m A Pocket ו In A Room מסיימים את האלבום בצורה לא רעה בכלל, אבל לך תשווה ביניהם ל Spring Time.

אימני קופולה היא אחת היוצרות הכי מעניינות שיצא לי לשמוע, גם אם לא כל החומרים שלה עומדים באותו רף (האלבום האחרון למשל, Free Spirit, ממש לא עומד בסטנדרטים שהיא הציבה בשלושת האלבומים שקדמו לו), משהו מרגיש בהם כאילו הם נעשו אחרת. היא התייחסה לעצמה כ''crazy artist lady''. אני לא יודע עד כמה אני מסכים עם האימרה הזאת, אבל משהו כן מרגיש שונה. זה לא רק הסיפור הלא באמת מעניין על כל הבלאגן שלה עם חברת התקליטים הגדולה, אלא משהו במוזיקה עצמה. ושוב, באלבום הזה משהו הגיע לנקודת רתיחה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את ננסי או לורליי, בטוח הן נהנו.

שתף
אלבומים קשורים:
lenny kravitz :: mama said ||| jill scott :: beautifully human: words and sounds, vol. 2 ||| erykah badu :: mama's gun ||| K-Os :: joyful rebellion ||| aimee mann :: magnolia soundtrack |||

אמנים קשורים:
lenny kravitz || jill scott || erykah badu || K-Os || 

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | Contemporary R&B | Neo-Soul | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©