תעוזה אמנותית היא ערך שאיבד מקרנו ברוק הכבד במשך הזמן. לאחר ההתפתחות הארוכה מהרוקנ'רול למטאל שכולנו מכירים, כבר די ברור מה הקהל אוהב, ומה הנגנים מנגנים. ובכל זאת, דווקא בצרפת קמה להקה שעושה חיל בסגנון המסוגר שאנו מכירים כבלאק מטאל. שמם – DeathSpell Omega, הם הולכים רחוק, ועדיין נשמעים מוכרים. אני אתמקד באלבום האהוב עלי שלהם Fas - Ite, Maledicti, In Ignem Aeternum הוא האלבום האהוב עלי, לעניות דעתי הוא פאר יצירתם, והוא גם אחד הצעדים החשובים ביותר שנעשו במטאל (כולו!) בשנים האחרונות.
DSO הוקמו על חורבותיה של להקת Hirilorn שלא צלחה, ויצרה שירי בלאק ארוכים עם אינטרלודים אקוסטיים. חבריו המסתוריים של ההרכב (שמעולם לא חשפו את זהותם, וכל מידע עליהם מקורו בשמועות) התחילו כלהקת בלאק מטאל מהגל השני. ב-2004 יצא האלבום הראשון של ההרכב החדש, Si Monumentum Requires, Circumspice, והם החלו בתהליך הזה שנקרא התפתחות. הם יצרו משהו חדש שעוד לא נשמע כמותו, מוזיקה שמתאפיינת בחשיבה עמוקה ונגינה טכנית ומעניינת, במילים על דת ואמונה (בשטן) והתרחקות מהמוכר והבנאלי. הרעם של Fas - Ite, Maledicti, In Ignem Aeternum נשמע בעולם בשנת 2007. טוב, אמנם לא ממש רעם, אבל בהחלט מגיע לו יחס כזה, שכן זהו האלבום הכי טוב ששמעתי בסגנון לאחרונה.
ברצועה הראשונה DSO שולחים את המאזין למעבה האדמה, אל משכנו של אדונם. בין הרי הגופרית והנשמות המעונות, שומעים זעקות של כאב ושבר וחוזים במחשכי הסבל האנושי. וכך, מתוך מחזות הסבל והרוע, זה מתפרץ. אקורדים דיסוננטיים, מתפתלים על מעבה סמיך של תופים רועמים. הסולן מתחיל בלחש שטני בקול מרוטש, מקהלת שדים מלווה אותו, קולותיהם מהדהדים במרחבי האש. לאחר שביצעו את מלכתם, שוקטים כליהם של חברי הלהקה, ורק המקהלה עוד מצמררת את המאזין בליווי של אמביינס מהפנט.
The Shrine of Mad Laughter מבהיל אותך לפתע, ואתה חייב להקשיב. הנגינה בשיר הזה כל כך טכנית, דינמית ומוזרה שאני מתקשה להבין אם ניתן לנגן את תפקיד הליווי של הגיטרה ללא הקלטה בשכבות. הלהקה מתפקדת נפלא בזמן שהסולן פונה אל אדונו האפל. השירים בנויים כעין תפילה; לפי מיטב הבנתי, DSO משתייכים לתנועה שמנסה להפוך את השטניזם לדת לכל דבר, ובעזרת המוזיקה הם בונים מעין תנ"ך אפל. בכל מקרה, קצת קשה לעקוב אחרי השיר, כי לאחר הפתיחה המטורפת מגיע קטע אמביינטי מוזר שקוטע את מהלך העניינים. ישנן עוד מאותן זעקות שבר וייסורים, תו צ'לו בודד מפציע בקצב, לאחריו פסנתר שמנגן קטע דיסוננטי ואיתו הגיטרה. צחוק שקט מופיע חרישית, ונאום מאיים מוביל את ליין הגיטרה, שנפטר מהפסנתר ומחליף אותו בבלאסט ביטס באדיבות חטיבת הקצב המדהימה של הלהקה. השיר הוא רכבת הרים, שכולל גם קטע דיסוננטי מוזר ומורכב, קטע שקט לאחריו ובכלל, זה אולי מעט יומרני לתאר במילים את מה שהולך שם. זה שיר טוב מאוד שדורש מהמאזין כמה וכמה האזנות בשביל להבין עד כמה הוא טוב.
אני מקווה שכבר הובהר שזו לא ממש להקה שמתקשרת עם מה שמקובל בסגנון. כן, זה בלאק מטאל, זה בלי שום ספק, אבל גם הרבה יותר מזה בו זמנית. השיר הבא, Bread of Bitterness, מתחיל באופן די מפתיע, כריף גרובי לגמרי (ולא, לא גרוב של Lamb of God, רחוק מזה), אבל כמובן שזה לא מה שיניע את DSO מלקחת את השיר לצעד הבא. ריף מלא מתח ועוצמה מחזיק את המאזין צמוד לכיסא תוך ניסיונות לפענח את הכאוס למוזיקה. השיר מאט ונכנס לקטע מהפנט וקצבי. רחשי אמביינט ומקהלה נוספו גם פה כדי להשאיר אותנו עסוקים, רק כדי לחזור לעניינים עם קטע דינמי ומתוחכם שמאפשר ללהקה לחזור לסורה עם תצוגת יכולות מרשימה נוספת של הכלים. המלודיות מתגרות בסבלנות ומגרות את המוח, כשלפתע מכים אותנו בברייק דאון (!) קצר שמוביל לקטע הסיום המרתק.
יש מקום לציין כי אורכי השירים אינם מבוטלים בכלל ומגיעים אף לאורך של כ-12 דקות, ובכל זאת ממשיכים לעניין בכל דקה. זהו הישג שלא מספיק להקות מגיעות אליו – יצירה שלמה ובוגרת שמתפתחת באופן טבעי, ולא נשלטת ע"י גחמותיו של המאזין הממוצע. יותר מדי ראיתי כותבי שירים אלה ואחרים שמתפתים לחשוב על אורך רוחו של המאזין הפוטנציאלי ועל הזמן בו הוא יוכל לקפץ ברחבת הפוגו, במקום לחשוב על הסיפור והדרך שבהם המוזיקה מתקיימת. DSO הצליחו להתעלות הרבה מעל לשיקולים הנחותים והמסחריים האלה, ואפילו ללא כל ההישגים האחרים שלהם, תכונה זו לבדה יכולה לרכוש את אהדתי.
The Repellent Scars of Abandon and Election הוא עוד תצוגה נהדרת של תעוזה וחקר מוזיקלי, ומי שאהב את הקודמים יאהב גם אותו. יש בו קטע אחד שאני אהבתי במיוחד בגלל ה'חוצפה' שלו – ליין מלודי 'סטנדרטי' ומרגש שמופיע בסופו של השיר, לאחר מסע של מקצבי תופים מדהימים במהירותם ותפקידי גיטרה שאני לא יכול לדמיין לכתוב. אל דאגה, זו לא ממש מגמה – יותר כמו ניואנס קטן שמוביל את השיר חזרה אל הכאוס שלמדנו לאהוב עד כה. עצם הפתיחות לרעיון שכזה, שגורם לקטע להתבלט מאוד, נתפס בעיני כהברקה. השיר החמישי, A Chore for the Lost, הוא מעין בלדה, אם חייבים לקטלג, שאמורה להביא את האלבום לסופו. בשיר הזה כולל הרבה קטעים שקטים מבחינת רמות הדציבלים אך עוצמתיים מבחינת הנגינה. זה רק מראה עד כמה דינמיקה היא ערך חשוב במוזיקה טכנית.
בנקודה שבה רוב להקות המטאל הטכני המוכרות כבר עייפו אותי, DSO רק סיקרנו אותי יותר. המקצוענות בה הם מתמרנים בין השקט לרעש ראויה להערצה, הקונסוננס שאיכשהו נוצר בתוך כל הדיסוננס הזה הוא ההישג החשוב ביותר של הלהקה הזו. יחד עם היעדרן של קלישאות כגון אותו טרמולו פיקינג מוגזם, מתקבל הסף של מרחב הבלאק מטאל, שהיה כל כך מוגבל עד כה. בחיי, אני חושב שזוהי מתיחת הגבולות הכי טובה ששמעתי בחיי בסגנון כלשהו. מוזיקלית, זהו אלבום בלאק מטאל פר אקסלאנס, אבל גם מאותה הבחינה בדיוק, זהו האלבום שבידיהם המזיעות של המאזינים שיקימו את הלהקות של מחר, יביא את הגל הבא של הבלאק מטאל.
לאחר השיר הזה והאאוטרו שסוגר את האלבום, אני מלא תקווה. יכול להיות שבמו אוזניי שמעתי את הכיוון הבא שאליו ילכו להקות מטאל קיצוני חדשות. במקום ברוטליות מעושה וטכניקה חסרת כיוון, סוף סוף קיבלתי אלבום גדול באמת. מתוך מעטה החשכה של האנדרגראונד, הפציע שחר של מוזיקה טובה ומאתגרת יותר. אני מרגיש נסוך השראה, ומקווה שאני לא היחיד.
