 רוצים גם? |
|
 |
שנת 2000 הייתה שנה מוצלחת לפרל ג'ם. הלהקה חגגה עשור לקיומה. האלבום החדש שלהם דאז, Binaural, יצא לאוויר העולם, ולווה בסיבוב הופעות עצום ורב יעדים, רובם מקומות שהלהקה לא ביקרה בהם כמה שנים טובות. הסיבוב היה כ''כ מוצלח, שפרל ג'ם החליטו לשחרר את כל אותן הופעות, בצורת דיסקים כפולים, רעיון שהלהקה השתעשעה בו כבר הרבה מאוד זמן. הדבר הסתיים ב- 72 בוטלגים ו- DVD אחד, המתעדים את כל הסיבוב האירופאי והצפון אמריקאי של ההרכב. כל ההופעות היוו הצלחה אדירה.
כולן, חוץ מאחת.
ב-30 ביוני, באמצע הסט של הלהקה בפסטיבל רוסקילד בדנמרק, 9 מעריצים נמחצו למוות ע''י ההמון המשולהב. הלהקה, המומה וכואבת, שיחררה לעיתונות הדנית הצהרה בה הביעו את כאבם, ושלחה את תנחומיה למשפחות הנספים. התאריכים האירופאים שנשארו בוטלו. החודשים הללו היו קשים מאוד וקריטיים להרכב, ושמועות על פירוק החלו צצות בעיתונות ובפורומים השונים. לאחר כחודש של שתיקה, הודיע הלהקה שהחליטו שלא לפרק את ההרכב, ופצחו בסיבוב הופעות אמריקאי שהסתיים בקי ארינה בסיאטל, בפני קהל ביתי של 17,000 מעריצים צווחנים.
בשנה שלאחר מכן, שמרה הלהקה על פרופיל נמוך למדי. סטון גוסארד שיחרר את אלבום הסולו הראשון שלו, Bayleaf, ובמקביל החל לעבוד על מה שעתיד היה להיות האלבום ה-3 של פרויקט הצד שלו, Brad. מייק מק'רידי היה עסוק עם ההרכב השני שלו, The Rockford, ומאט קמרון עם ההרכב השני שלו,Wellwater Conspiracy. אדי וודר מצידו, קפץ להופעות אורח אצל אומנים כמו The Who וניל פיין, בנוסף להופעות התמיכה שלו באי אלו ארגונים ומפגנים פוליטיים.
חלק נכבד מהמבקרים האמריקאים עסוקים בימים אלו בלכסח את הלהקה. האמת, אפשר להבין מאיפה הם באים - אותה להקה שנחשבה ל-''אנטי מדיה'' - דבר שהתבטא במספר זעום עד אפסי של ראיונות, קליפים, הופעות טלוויזיוניות וכיוצא באלו, אותה להקה שהכריזה באמצע שנות ה- 90 מלחמה על מונופול הענק של ''Ticketmaster'' (ונפלה על הפנים בעשותה כך) והפכה את העיתונות האמריקאית למרירה וצינית לגביהם יותר ויותר, יצאה באלבום נגיש למדי, והחלה במסע יחצנ''ות גדול לקידומו - דבר שכלל בין השאר ראיונות מרובים, קליפ והשמעות בכורה און-ליין במקומות כמו MSN.
רבים בעולם המוסיקה משערים, שאחת הסיבות לסאונד היותר נגיש של Riot Act ומסע יחסי הציבור הנלווה אליו הוא למעשה הדרך של פרל ג'ם לנסות לדוג חוזה תקליטים חדש וטוב יותר. Riot Act הוא אלבומם ה-7 והאחרון שהלהקה חייבת ל-Epic. אלבומם הקודם, Binaural, אף על פי שהיה מוצלח מאוד, מכר כ-700 אלף עותקים, ירידה משמעותית אם מביאים בחשבון את מספר העותקים שנמכרו מאלבומים הקודמים של הלהקה.
Riot Act ממשיך את אותו הקו היצירתי של Binaural ולכן גם מאוד מזכיר אותו במישורים מסוימים - האווירה האפלה וההזויה לפעמים, סאונד מאוד לייבי, הפקה לא ראוותנית מדי, ידידותית למשתמש, פשוטה וקולעת, המצליחה לפגוע בדיוק בעצבים החשופים. התוספת החדשה והמבורכת להרכב, הקלידן בום גאספר, מעניקה נופך חדש למוזיקה, ואף מעמיקה את הווייב הקודר והמהורהר השולט באלבום. הלהקה ממוקדת ונמצאת במיטבה, ומעבירה תחושה של הרכב, יותר מאי פעם, דבר שמתבטא בתרומה השווה של חברי הלהקה לשירים - מסורת שהחלה כבר באלבומים Yield ו-Binaural .
למרות שבהחלט ישנם כמה שירים זניחים באלבום כמו Get Right ו- ½Full, רובם המכריע של השירים ב- Riot Act טובים, ואפילו טובים מאוד. הרצועה הפותחת Can't Keep היא שילוב של קטעים נבחרים בין No Code למשהו שמזכיר את Seasons של כריס קורנל מפסקול ''סינגלס''.
Love Boat Captain הוא עוד אחד מאותם שירים יוצאי דופן, טריביוט מרגש ל-9 המעריצים שניספו ברוסקילד. הרצועה מתחילה בקלידים הרדופים של גאספר, עליהם מולבשת גיטרה חשמלית עדינה, חצי מושתקת. וודר לוחש בהתחלה באינטימיות מצמררת, נושא תפילה חרישית אל איזושהי ישות, כח עליון, מבקש שיעניק לו את היכולת להתמודד, תוך כדי שינון המנטרה הביטלסית-משהו ''all you need is love''.
Cropduster ו- Ghost מראה את אותה התפכחות, ההתעוררות שנחתה על רבים בעקבות אסון התאומים, תחושת הבילבול וההתמודדות עם המציאות העגומה וחשבון הנפש שבאה בעקבות האסון הנורא. Green Disease מבקר את מדיניותו של הנשיא בוש לגבי אי אלו מצבים (עם הפזמון הכי ניו-וויבי שפרל ג'ם אי פעם כתבו) ו- Bu$hleager ה- Spoken Word המשעשע משמש כפרודיה על אותו נשיא עילג.
Thumbig My Way Back to Heaven הוא פרל ג'ם קלאסי, רק וודר וגיטרה אקוסטית, ו- I Am Mine ההימנוני, הרצועה הכי קליטה באלבום מזכירה במקצת את The Who.
ב- You Are, הרצועה הטובה באלבום, מאט קמרון מעביר את הגיטרות דרך מכונת תופים, מעניק להם אפקט חללי ומהפנט. האלבום נסגר עם All or None הבלוזי וההזוי, פסנתר מעורפל המתנגן ברקע, דבר שרק מדגיש עוד יותר את קול הבס המפעים של וודר, ומשמש כרקע המושלם לסולואים הפינק-פלוידים של מקרידי.
כששמעתי את Riot Act לראשונה לא נפלתי ממנו. שמיעת האלבום הראשונית הייתה מלווה בדי הרבה פיהוקים ועיקומי אף מצידי. אבל אחרי מספר לא מובטל של השמעות עלי לציין שהאלבום בהחלט התחבב עלי. הבעיה העיקרית של Riot Act טמונה במחסור די חמור בהוקים מוסיקליים, דבר המקשה על המאזין להתחבר אליו מיידית ויכול לגרום לשמיעה חפוזה בחנות לתת את ההרגשה שמדובר באלבום לא משהו.
אחרי 12 שנה כמעט, פרל ג'ם לא מחדשים הרבה. הם תמיד היו ותמיד יהיו בבסיסם להקת הארד רוק שתמשיך לייצר אלבומים שאולי לא יהיו חדשניים במיוחד, אך תמיד יתקבלו בזרועות פתוחות ע''י מעריציהם. את מקומם בפנתיאון הרוק הם כבר הרוויחו.
