 רוצים גם? |
|
 |
דמיינו רחוב סן פרנסיסקואי בגווני חום ואדום, עם בתים גבוהים והרבה מדרגות. גשום, כמו שמעולם לא היה.
כמו בעטיפות לאלבומים שלהם, ב- Red House Painters יש משהו עתיק. איזה סוג של רהיט ויקטוריאני ישן שאפשר כמעט להריח. אפילו בפעם הראשונה ששומעים אותם – אי אפשר להתחמק מתחושת הנוסטלגיה שמציפה אותך. משהו מעבר לשנים שאולי כבר קהה - רגשות אנושיים.
מערכת היחסים שלך עם Red House Painters תלויה אך ורק בך. אתה יכול להתייחס אליהם כאל להקת רקע, להקת דיכאון, להקת גשם, הפסקול של ''שולחן לחמישה'' (אלו רק חלק מהכינויים שהודבקו להם במשך הזמן בקרב חברי), או שאתה יכול להשקיע יותר בקשר, באמת להאזין להם, לחקור את השירים, את מורכבות המלודיות, לתת להם לכבוש אותך בעדינות ולהתאהב לחלוטין.
הסולן וכותב השירים, מארק קוזלק, מכניס אותנו לעולם שלו אבל משאיר לנו מקום לשוטט בזכרונות האישיים שלנו. השירים אוטוביוגרפיים בלי להתנצל, בעוד קוזלק מרגיש בנוח עם החוש האסתטי המוסיקלי שלו, מה שהיה עלול להפוך בקלות למלכודת קיטש - אך הוא לא נופל בה. לדוגמא – אחרי Shadows הפסנתרי והעצוב, מגיע Over My Head שמתחיל בפטפוטי אולפן בין חברי הלהקה, וממשיך בשיר עצמו – פנינה מוסיקלית עדינה עם קצב מדביק, ילדותי ולא בצורה אינפנטילית, אלא בצורה התמימה שבה כולנו היינו רוצים לזכור את ילדותנו (העשוקה).
קולו של קוזלק אצילי ויפהפה, הוא מתנתק ומתחבר למוסיקה כרצונו, פעמים שולט בה ופעמים נותן לה לשלוט בו. כך מתנהל מעין משחק גברי-נשי ביניהם, וזה לא מפליא, היות וכל דבר בקוזלק פשוט מפוצץ בסקס אפיל. וכמו המשפט בשיר ''Moments'' :
I can't deny that i'm weak sometimes, even in my strongest moments
קוזלק פגיע, חשוף עד העצם, אך זהו בדיוק סוד הקסם שלו.
אינני יודעת איך בדיוק נכתבו השירים, אך נדמה כאילו נעשתה כאן מלאכת אריגה עדינה, תו אחר תו, בשקט בשקט, בחדר השינה. ולכן גם קשה להאזין לאלבום הזה מחוצה לו. הוא כל כך אינטימי, מתחבר בדיוק לאותם המקומות שבהם אנחנו מרגישים חסרי בטחון, גלמודים, ועם זאת – הוא אינו קודר – הוא מאמץ את החולשה הזו כמעין קמע. היופי שבעצבות.
ה- Painters בעיני הם מסוג אותן להקות נדירות שמסוגלות להעביר חוויה כוללת מלבד המוסיקה שהן יוצרות, בצבעים, בריחות, באינטימיות, בחמימות שבפנים מנגד הקור שבחוץ.
מהר, לפני שהחורף נגמר.
