 רוצים גם? |
|
|
 |
די! נשבר הזין ממאסטרפיסים! אי אפשר יותר עם יצירות מוגמרות, משוייפות היטב, כל דבר נמצא בדיוק במקום. משהו בעבודות כאלה יוצר ניתוק וריחוק מסויים מהמאזין. כשאתה בא לפצוע, תפצע - אבל אל תעשה את זה מוגן בתוך בועת סיליקון. תן לכאב לחרוך את היצירה. זה מה שאוטומניאק עושה.
אוטומניאק הוא אריאל גל, ירושלמי לומד ספרות באוניברסיטה ויושב בפאב הבלו-הול. גל לוקח את העצבות והיאוש שלו למסע לו-פיי מינימליסטי דרך סיפורים עליו ועל הסובבים אותו. הוא עובד על השילוב היפה בין אקוסטיקה (גיטרות נקיות) למשחק עם פילטרים במחשב, דרך אלקטרוניקה מלוכלכת חכמה אה-לה לייבל וורפ. הקטעים באלבום נעים בין מינימליזם בסגנון Dntel (''השער'', ''חוסר ודאות'') למשחקי אלקטרו-אקוסטיקה בסגנון צוקי (''לטפס על הר'' ''מפלצות זה כאן'' ''סרנדה'') קטעים עמוסים בהם לוקח גל קטעים קצרים ומנפח אותם למוניומנטים של שתי דקות מלאים בתנועות ושינויים.
התזזיתיות כל-כך גדולה שקשה למצוא פינה להיאחז בה, שניה לפני שהיא נעלמת ומחליפה אותה תנועה חדשה. הוא לקוח לופים ועוצר אותם ברגעי השיא, הוא לוקח קטעים שקטים שקטים ומגביר להם את הווליום עד שהטרבל מפוצץ את האוזניים. גל שר בשקט, לעצמו אל תוך המיקרופון, מאופק. כבר בקטע הראשון שנכנס בלופ עד לכניסת הקול המרוחק של גל, כאילו הוא שר בחדר האמבטיה הסמוך.
משם הוא ממשיך אל אולי הקטע היפה ביותר באלבום ''יונה'', קטע אינדי מוצלח, בעל לחן דיכאוני ושירה ספק אדישה, ספק מודעת לעצמה עם קולות ליווי של פריד (???, הקרדיטים בעצמם מאוד מינמליים כך שקשה לדעת הרבה על הנעשה מאחורי האלבום..) ומקצבים שמזכירים את העבודות של רדיוהד והנוטוויסט.
המוסיקה שאוטומניאק יוצר מנסה ליצור מוסיקה ישראלית חדשה. מוסיקה ישראלית לא ישראלית. המוטיבים, הראש ההפקתי (בפרופורציות, כמובן) הם לא מכאן, החשיבה היא צפונה-מערבה מכאן, אולם גל מנסה לשמור כאן על איזושהיא נקודת חיבור למקום היצירה - כי הרי הוא עוסק בנעשה סביבו. ואכן האווירה היא מוכרת לכולנו (''יושבים סביב קפה, צוחקים צועקים'' מתוך 'העצבות האין סופית של דוב') וגם מתישהו מנסה לברוח מכאן - הוא חוזר ''אל השלווה האין סופית, של צעקות'' (מתוך 'יונה').
גל גם מתעסק עם שירי משוררים אותם הוא מלחין בעצמו, דבר שהיוצרים של היום כבר לא ממש עושים (ופעם היה סטנדרט ישראלי למהדרין). הוא לוקח קטעים של אלתרמן, יחיאל חזק ויונה וולך, ויוצא בכבוד. העיבוד לשיר 'נשבעתי, עיני' של אלתרמן קצת חלש וצפוי אבל הצימוד לקראת סוף האלבום של 'והנה בחלוף הימים' של חזק ו- 'אם אתה רוצה מקום רע' של וולך יוצר את אחד מרגעי השיא של האלבום!
'והנה...' נפתח ברעשים אלקטרוניים שלאט לאט מתגלים כלופ קודר וקלאסטרופובי כשלבסוף גל מופיע בקול כואב, בלחן שובר, מושר מאחורי מסך של רעש ויאוש - המתפרק מיד אחריו למקצב הפוך מזה של הקטע, ונעלם... 'אם אתה רוצה..' שמגיע מיד אחריו היה יכול להיות סיום הולם לאלבום. קטע שמשלים סופית עם היאוש והעצב - ופשוט מנסה לפתוח אותו לרבים, ועושה את זה כמו שרק וולך יכולה לכתוב את זה. לחן הולם למילים הרסניות במיוחד.
מיד אחריו באים שני קטעים שנשמעים כמו באו מאוחר מדי. 'סרנדה' הוא ממש קטע IDM ששובר את כל מה שנשמע עד עכשיו באלבום שעובר ל- 'לפני התמונה שלך' שנשמע בערך כמו מה שמאיר אריאל היה עושה אם הוא היה מתחיל להתעניין במוסיקה אלקטרונית. חבל ששני הקטעים באים מיד אחרי השיא, הדי גבוה, של האלבום, ומורידים מערכם שיכול היה להיות דומיננטי יותר באמצע האלבום...
אם אתם רוצים מקום רע, תגידו. אם אתם רוצים פצעים פתוחים, תקשיבו לאוטומניאק.
