 רוצים גם? |
|
 |
האלבום השני של הילד הקטן מברוקלין, בן לאם אפרו-אמריקאית ששיחקה בג'פרסונס, ואב יהודי (על הקשר היהודי נרחיב בפסקאות הבאות), הילד שחלם מהיסודי לנגן כמו הנדריקס ושהצליח לפחות לנשום אוויר פסגות לאחר תקליט זה. עלייתו דרשה אומץ רב ותדמית מחוספסת אך מעוצבת/משווקת היטב, שבאה, לצער המאזינים, על חשבון עומק המילים ואיכות המוסיקה.
באלבום השני מרגישים התבגרות באווירה ובשירה, והרגשת הזעם והאגרסיביות באלבום הראשון שגרמו לשיר הנושא ''Let love rule'' להישמע כמלחמה יותר מאשר אהבה, מתחלפות בקלילות דעת ורומנטיקה זולה. המוסיקה האקלקטית שאובה ממקורותיו ומזכירה שלא רק שורשי שיערו שחורים כאשר הוא מודה בהשפעות מאלבומי פרינס, כאשר השירה בסגנון סול, המוסיקה בלוזית, אווירת רטרו/ פסיכדליה של שנות השישים; וזאת בעזרת שון אונו-לנון - כן, הבן של - שהצטרף בנגינה על הפסנתר ובכתיבת מילים ל-''All I ever wanted'' רק לאחר שהנזכר לעיל עזר בהפקה מחודשת לשיריו של אביו, תוצאת הקוקטייל היא רוק'נ'רול חי ובועט כמו בספרים, וקל לשכוח בערבוביה בוסה-נובה חמודה ב-''What goes around comes around''.
הקרדיטים צריכים להינתן לעוד שני אנשים שעבדו אתו לאורך 10 שנות היצירה. הראשון - הנרי הירש, נושא הכלים של לני, הוא קודם כל בסיסט, אחר כך אורגניסט ומנגן בכלים נוספים, וכן עוזר בהפקה ומעבד לכלי הקשת; לא פחות חשוב הוא דויד דומניך, טכנאי הקול בכל אלבומיו של קרביץ, ובאלבומים הראשונים, לפני שהגיעה המתופפת - שגם היא תופעת טבע - היה גם המתופף. נציין גם את קרל בנסון על הסקסופון וגרג קאלבי, אשר עבד עם מאות אמנים משנות השמונים (ובהקשר היהודי גם עם דויד ברוזה), ערך דיגיטלית את האלבומים הראשונים של קרביץ. תוספת מרעננת היא סלאש, אקס guns n' roses, שמפרגן בסולואים ב-''Fields of joy'', שיר בינוני עם פלסטו מעצבן, שמשום מה ניתקל בו ברצועה 10 שוב, ובסולו נוסף ובלתי נשכח ב-''Always on the run'', הלהיט הענק של האלבום שבעצם עיקר תוכנו כשם האלבום: אמא אמרה... ( ואני תמיד במרוצה).
השיר והפזמון האלמותי ''It ain`t over `till it`s over'' מעניק לקרביץ מקום בהיכל הכבוד של הרוק, אך מעורר את השאלה והספק עד כמה האומץ שהוא מפגין כולל כנות, מאחר שהאלבום נכתב לאחר גירושיו מאשתו, אשר הייתה שותפה באופן פעיל באלבום הבכורה (מילים,לחן והפקה), והאובדן הנוכחי בא בקונטרסט לשיריו, שברובם המילים אופטימיות ולני מפזר הבטחות ל-baby/woman/girl שלו לאורך התקליט. בנוסף, ''When the morning turns to night'', שיר נגד סמים בצורה סרקסטית, מזכיר את ''Hey joe'' של ג'ימי הנדריקס (שמת בגיל צעיר מסמים).
לני לא חושף יותר משרירים, קעקועים, פאות ורעמת שער, אך סממנים כמו שמירתו על שמו האמיתי כשם במה (המגלה את מוצאו היהודי), מציגים זמר עצמאי ובטוח בעצמו. קשה לקרוא ללני קרביץ יוצר, כיוון שאת החומרים לכתיבה ולמוסיקה הוא שואב מהעבר ומוסיף להם גוון אישי, מלא תשוקה ושמחת חיים. הוא בהחלט לא הדבר הבא, אך שיריו יישארו כנר זיכרון לתקופות היותר עליזות ותמימות שידענו במוסיקה.
