 רוצים גם? |
|
 |
''דלת פתוחה / נדמה לי תמיד / מזמינה לא קרואים / מזמינה אנשים חסרי בית / רוח פרצים'' כך שרה ענבל בשיר הנושא, ''אולי זה פשוט''. ואכן, יש תחושה כשעולים בחדר מדרגות ורואים דירה שהדלת שלה פתוחה לרווחה. איש אינו עומד בדלת, אבל כל הכניסה לבית חשופה לעיניכם. הבית כאילו פרוץ. מצד אחד, זה מאד מסקרן, בית זר פתוח לפניך. מצד שני, יש תחושה לא נעימה של מציצנות. בדיסק של ענבל ברד ונועם פנחס יש תחושה דומה. לפעמים תוך כדי האזנה אתה לא בטוח שבאמת הוזמנת לשמוע את מה שהם יצרו להם בדירה השכורה שלהם בתל אביב.
אז כן, ענבל ונועם גרים ברחוב זמנהוף. בדירה הזאת הם גם הקליטו את האלבום. אם נאמין למילים בשיר, הם מקפידים לשמור את דלת הבית מוגפת. אבל הם מציעים לנו את הדיסק הזה ודרכו הם פותחים לרווחה את הדלת לעולמם הפנימי. מדובר בהפקה קטנה ביותר. אינני יודע כמה זמן הקדישו ענבל ונועם להקלטת הדיסק, אבל נשמע שלא התמהמהו מדי בתהליך. עידן המחשב הזמין בכל בית, האינטרנט והקלות שהביא איתו גם מבחינה טכנית של הקלטה וגם מבחינה של הפצה, מאפשר ליוצרים כמו ענבל ונועם ליצור ביתר קלות ממה שאיפשר העולם הישן. לא צריכים לשלם על חדרי חזרות, אולפני הקלטה, למצוא חברת תקליטים וחברת הפצה .אמנם אפשר להשיג את הדיסק שלהם בכמה חנויות בתל אביב, אבל הדרך הכי קלה וזולה להגיע לאלבום הזה היא דרך האתר שלהם. אפשר לקנות אותו, אפשר להוריד את השירים ואפשר לקרוא שם את הטקסטים.
ענבל ונועם מנגנים כמעט בכל הכלים ומתחלקים בקטעי השירה. דלות ההפקה נשמעת היטב. מה שמכונה ''לואו פיי''. הקלטה באמצעים ביתיים ממש; השירה קרובה מאד לאוזן. כך גם הגיטרות. אבל במקום מתופף בשר ודם אנחנו מקבלים תופים דרך סינתיסייזר בעלי צליל מתכתי עמום שמזכיר קצת הפקות מאמצע שנות השמונים. התופים הן אחת החולשות הבולטות של הצליל כאן. שנות השמונים, כמעט שכחנו, הן שנות השמונים של המאה הקודמת.
הטקסטים של ענבל ונועם אינם ממוקדים. אי אפשר לומר שהמשפטים שהם שרים יושבים להם טוב בפה. אי אפשר גם לומר ששורות כמו ''מופע של אצבעות / באווירה מצמררת / עצבנות מרקידה / בנעל לוחצת'' מעבירות סיפור או אפילו תחושות ברורות. יש עגמומיות. יש ערפול. יש מסתורין. בעצם, יותר ממסתורין מכוון. נדמה שבחלק מהשירים הם השאירו חלל, משהו חסר שאולי המאזין מתבקש להשלים. כמו תוכנה עם קוד פתוח.
לענבל יש קול מסקרן. לעיתים היא נשמעת חושנית, במקומות אחרים הזויה ולפעמים הקול שלה פשוט נשמע לא מהוקצע. כשהיא טובה היא מזכירה את קרני פוסטל, לשעבר מהצמד ביקיני, שהוציאה השנה אלבום בכורה מוערך ביותר, או את מלכה שפיגל הבאסיסטית האגדית של ''מינימל קומפקט''.
השיר הכי מבטיח כאן, מבטיח ומקיים, הוא השיר האחרון, ''נפלא''. משהו בהלחנה ובהפקה יושב שם נכון. מתכתב היטב זה עם זה. אני תולה תקווה שהשיר יהיה אות הפתיחה לאלבום הבא של השניים ויביא את הכשרון והיכולת שלהם לידי מיצוי טוב יותר. הפוטנציאל ברור והמימוש שלו הוא בר השגה. קשה לראות אותו ב- ''אולי זה פשוט'', אבל אין לי ספק שבפעם הבאה יוכלו ענבל ונועם לכבוש קהל גדול יותר ולהראות ביצועים מרשימים יותר.
בשיר ''דברים'' שרה ענבל ''אתה שם, אבל לוקח לך זמן / לגלות / שאתה איפה שתמיד היית''. אז זהו, שלא. אמר כבר פעם שלמה ארצי, צריך להתקדם. אין טעם להישאר איפה שתמיד היית אם אתה רוצה ומרגיש שאתה צריך לצאת. כמו שזה נשמע לי, כדאי להם לצאת להופיע, להכיר את הקהל שלהם פנים אל פנים. זה מה שימקד את הכשרון וינצח גם את תנאי ההפקה.
