 רוצים גם? |
|
 |
לאחרונה התווספו לאתר שתי ביקורות: על דיוויד בואי ועל פינק פלויד * . למרבה התדהמה, מעולם לא נכתבה על אף אחד מהאלילים האלה ביקורת באתר. לאחר בדיקה מקיפה, נתקלתי במשהו לא תקין אף יותר: אף ביקורת על ג'טרו טאל? איך זה יכול להיות? לכן אני מתכבד לעשות את הסיפתח.
ובכן, ג'טרו טאל, למי שלא יודע, היא לא זמר אלא להקה (על שם חקלאי מהמאה ה-17 שהמציא את המחרשה או משהו בסגנון) מבלאקפול, אנגליה, שכל כולה סובבת סביב הזמר / חלילן / מלחין / תמלילן גאון / דיקטטור איאן אנדרסון, שכמו פרנק זאפה או רוברט פריפ מקינג קרימזון, תמיד דאג לתחלופה שוטפת של נגני הלהקה האחרים (במרוצת השנים, לפחות 30 נגנים שונים נטלו חלק בקואופרטיב ''ג'טרו טאל''). הלהקה החלה כלהקת רית'ם אנד בלוז, והתפתחה בהמשך ללהקת פרוגרסיב מובהקת, עם נגיעות פולק-רוק פה ושם. הלהקה החליפה אינספור סגנונות וחברי להקה כמו גרביים, ורק אנדרסון נשאר שם עם החליל והקול המלגלג. קשה לי מאוד להחליט איזה אלבום אני הכי אוהב: אולי את ''Thick as a brick'', יצירת מופת של פרוג? אולי ''Passion play'' הקשה לעיכול? אולי ''Stand up'' המוקדם? כולם נפלאים; אבל הכי אני אוהב את ''Minstrel in the gallery'' - הפייטן בגלריה.
הפייטן הוא האלבום האחרון של ג'טרו טאל בהרכבה החזק ביותר - מרטין באר הנצחי בגיטרות, ג'ון אוונס המצוין בקלידים, בארי בארלו בתופים וג'פרי האמונד, חבר ילדות שאנדרסון לימד אותו באס בזריזות וצירף ללהקה על תקן הליצן. לרוב המוזיקה של טאל היא שמחה למדי, אולם הפייטן הוקלט ב-1975, לאחר שנים של סיבובי הופעות מעייפים, תחילת נפילת הרוק המתקדם, ומעל לכל - גירושיו של איאן אנדרסון מאשתו הראשונה. כל אלה הפכו את האלבום לשיא עגמומי ומרגש להחריד. בערך חצי מהאלבום הוא רק אנדרסון, בשירה וגיטרה אקוסטית, בליווי כלי מיתר נפלאים.
האלבום נפתח בשיר הנושא, שמתחיל כבלדה בארוקית: אנדרסון מיטיב לתאר את הפייטן, מין דמות שנהג להתחפש אליה בהופעות א-לה-זיגי סטארדאסט, ומתאר את האנשים המאזינים לו: שונאי-נשים, בוסים רמאים, מספרי בדיחות של שורה אחת, במאי סרטי תעודה ועוד ועוד. בהמשך מתפתח השיר במעבר מדהים להבי-מטאל, והלהקה פורצת קדימה בשאגה. השיר הבא, ''Cold wind to Valhalla'' מתאר את ואלהאלה, האולימפוס בגרסת המיתולוגיה הסקנדינבית. גם הוא מתחיל בגיטרה אקוסטית פולקית וממשיך להארד-רוק. אנדרסון מפליא במילים המצוינות וגם אומר בציניות - ''בזמן האחרון קצת נגמרים לנו הגיבורים''.
''Black satin dancer'' מתחיל סדרה של שירים בקשר ליחסיו של אנדרסון עם אשתו והגירושים. גם כאן יש שילוב בין רוק חזק למלודיה רכה יותר. אנדרסון מפגין כאן את כישורי נגינת החליל הייחודיים שלו, שכוללים אפקטים קוליים שלאו דווקא כלולים בתווים.
''Requiem'', השיר שמסיים את הצד הראשון, הוא כבר תפנית לא-עוד-ג'טרו-טאלית שמפוצצת בזעם את הסטריאו, אלא איאן אנדרסון, עם אקוסטית ורביעיית מיתרים, שמקונן על נישואיו הכושלים. גם ''One white duck'', שפותח את הצד השני, ממשיך באופי הזה. מהמילים עולה שאנדרסון מאשים את עצמו בכשלון הנישואים, והוא שר כאן את המשפט היפהפה - ''האפס שלי בחזקת העשר שלך שווה שום דבר''.
שני הקטעים שמסיימים את האלבום הם השיא. שניהם שונים לחלוטין אחד מהשני; רק ג'טרו טאל יכולים לנגן סוויטה של 16 דקות ומיד אחריה שיר באורך של 37 שניות. ''Baker street muse'' הוא אחד משיאיה של הלהקה בכל הזמנים: אפוס שמורכב מחמישה חלקים, שנע בין אקוסטי לרוקי. יצירה נפלאה, סיפור על אנדרסון המשוטט ברחבי הרכבת התחתית של לונדון בחיפוש אחר נערה. קטע ברמה קלאסית של ממש. בסוף השיר, אפשר לשמוע את אנדרסון מניח את הגיטרה באולפן, מזמזם לעצמו את השיר, ואז מגלה שהדלת נעולה והוא נכלא באולפן (?)…
ואז... מגיע הסוף, עם ''grace'', שהוא 37 שניות של יופי מזוכך. השיר הזה הוא בסך הכל אנדרסון, שר עם גיטרה ומיתרים, את המילים הבאות:
Hello sun.
Hello bird.
Hello my lady.
Hello breakfast.
May I buy you again tomorrow?
והרגע הזה באלבום הוא היפה מכל.
איזה אלבום.
*הערת עורך: הביקורת המדוברת על פינק פלויד נמחקה, מכיוון שהועתקה ברובה ממקום וכותב אחר ללא רשות.
