 רוצים גם? |
|
|
 |
1989 היה שנה עסוקה ופוריה מאוד למארק לאנאגן. להקתו, ה- Screaming Trees, הוציאה את Buzz Factory, אלבומה הרביעי והאחרון ב- SST. היא עמדה לפני חתימת חוזה עם חברת תקליטים גדולה, Epic, וכמחוות תודה לקהילה המוזיקלית של סיאטל שתמכה בה, הקליטה EP אחד עבור Sub Pop. אבל לאנאגן רצה להתרחק מהניאו-פסיכדליה הרעשנית של להקת האם שלו, ולחזור לשורשיו המוזיקליים האחרים: בלוז, פולק וקאנטרי-אנד-ווסטרן (שהוא הבן דוד האפל הרבה יותר והשמאלצי הרבה פחות של הקאנטרי הרגיל). הוא נכנס לאולפן להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, יחד עם קומץ חברים קרובים: ג'ק אנדינו, סטיב פיסק, מייק ג'ונסון, כריס נובוסליק וקורט קוביין - שמות שבשנת 1989 לא אמרו כמעט דבר לאיש מחוץ לסיאטל. מכל אלה היה זה ג'ונסון, לשעבר הבסיסט של דינוזאור ג'וניור, ששיתוף הפעולה עמו הסתבר כפורה ביותר לאורך שנים: השניים המשיכו לכתוב, לנגן ולהפיק יחד את כל אלבומי הסולו הבאים של לאנאגן.
לאנאגן הביא לאלבום הסולו הראשון שלו לא רק את קול הוויסקי והסיגריות שלו, אלא גם את ההשפעות שעיצבו את טעמו ועולמו המוזיקלי: ג'וני קאש, ווילי נלסון, טום ווייטס, ג'פרי לי פירס, סקיפ ג'יימס, באק אוונס ולדבלי. התוצאה היא אלבום פולק-בלוז עירום ומהפנט, שמחלחל עמוק ובוער לאט, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה. העיבוד המוזיקלי המינימליסטי מותיר את לאנאגן חשוף כמעט לגמרי. את קול המכשף הזקן שלו מלוות גיטרה - לעיתים אקוסטית ולעיתים חשמלית, קצת בס, פה ושם נגיעות פסנתר ומעט תופים. הרזון הזה רק הולם את נושאי השירים - אהבות קשות (Mocking Bird), פרידות קשות (Ugly Sunday Morning),חיים קשים (Down in the Dark) וכאב קיומי כללי שאינו זקוק לשום סיבה ממשית (Woe). משיר לשיר האלבום נעשה קודר ומיואש יותר. נושאים כמו חטא, עונש, כפרה וגאולה אינם זרים ללאנאגן, שגדל כבן להורים בפטיסטים מאמינים. שיר הנושא, The Winding Sheet, הוא חמש דקות מצמררות שבהן הוא מתייצב פנים אל פנים מול בוראו, מלאך המוות שלו והשדים המקננים בראשו. אין די מילים לתאר את האימה - והיופי - שבהן בא לאנאגן חשבון עם חטאי העולם הזה שלו, הגיהנום הממתין לו בעולם הבא, והבקשה האנושית כל כך למחילה. גם בשפל הרחמים העצמיים שומר לאנאגן על כבוד אנושי בסיסי, וב- Juarez מגלה אף לא מעט הומור לנוכח כל הצער והיגון הזה. Where Did You Sleep Last Night הוא ביצוע לשיר הידוע ההוא של לדבלי, חשמלי לגמרי כאן, עם גיטרה מנסרת ברקע באדיבות קורט קוביין. למרות שמדובר בגירסת כיסוי, גם היא, כמו כל השירים כאן, מוצאת את לאנאגן קרוב מאוד לעצמו.
האינטימיות הזו המשיכה לאפיין את כל אלבומי הסולו הבאים של לאנאגן. בשנים הבאות הוא נאלץ להתמודד עם אובדן חברים קרובים, יותר מכפי שהדעת סובלת (קוביין וג'פרי לי פירס, לשעבר סולן Gun Club, הם רק שניים מהם). הוא נאלץ להתמודד גם עם ההתמכרות הפרטית שלו להרואין, עם מערכות יחסים גרועות, עם התפרקות הטריז והנטישה הסופית שלו את כור מחצבתו, מדינת וושינגטון. די והותר לאיש אחד, בסוף שנות ה-30 לחייו. לא פלא שבכל אלבומיו הוא נשמע כל כך מבוגר ושבע תלאות.
