הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
plastic peacocks :: radio death
fast music, 2002    [אלבום]
לפיקוקס, כמו לנירוונה, יש את החוש המיוחד הזה למלודיות. לא מדובר בדבר של מה בכך. זעם ונגינה אנרגטית לא תמיד מספיקים, צריך גם שלד להלביש עליו את כל הגורמים הללו, ולא לכל הלהקות יש אותו. לפיקוקס יש
מאת: אוויר בתאריך 18/04/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
alanis
morissette

flavors of
entanglement
yehuda
ledgley

the quiz
paradise lost
one second
the
descendents

milo goes to
college
anglagard
hybris
sgt.
stylus
fantasticus
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 7.9    דירוג הגולשים: 9 (3 מדרגים)

בשר נא
עד לפני זמן מה ביקור ב-FAQ ששכן באתר של פאסט מיוזיק היה מגלה כי אמנים המעוניינים להקליט באולפן של פאסט, יצטרכו להסתפק ביום הקלטות אחד, וזהו. קודם כל, כי פאסט הוא לא לייבל עשיר. שנית, כי לאחראים אין זמן להקליט עם להקות ימים שלמים. ושלישית, הם פשוט מעדיפים את המוסיקה שלהם ככה. הבשר המוסיקלי שפאסט אוהבים הוא בשר נא, לא מעובד, לא מבושל, נוטף דם כמו הידיים של עראפת. ולפיקוקס יש חתיכה עבה ועסיסית של הבשר הזה לנגוס בה את השיניים.

הפלסטיק פיקוקס הם פאוור טריו, המורכב מדני אברג'יל על הגיטרה, איתן רדושנסקי על הבס, ודניאל זיבלט על התופים, כאשר שני הראשונים מתחלקים גם בתפקיד הסולן. הלהקה עושה שימוש מצוין בפורמט הזה, כאשר כל אחד מהנגנים מבצע תפקידו נאמנה, ואף אחד אינו גונב את ההצגה מחברו. לכל כלי הנגינה חשיבות שווה וכולם מותכים יחד בעצמה ומכניסים את ה''פאוור'' לתוך ה''טריו''.

ההשפעה הראשונה שעולה לראש כששומעים את האלבום היא נירוונה. זאת למרות שהגיטרות הן כחושות, מחוספסות וחסרות את הרעש העמוק והנפח שהיו באלה של הגראנג'. ההשפעה ניכרת מאוד בצורת ההלחנה, ובקול של אחד מהסולנים, שנשמע כמו גרסא נטולת אירוניה של קורט קוביין או כמו גאבין רוסדייל, סולנה של בוש, שבעצמו נשמע כמו קוביין ביום מיוסר ודכאוני במיוחד בעקבות עוד אחד מהתקפי הזעם של קורטני.

לפיקוקס, כמו לנירוונה, יש את החוש המיוחד הזה למלודיות. לא מדובר בדבר של מה בכך. זעם ונגינה אנרגטית לא תמיד מספיקים, צריך גם שלד להלביש עליו את כל הגורמים הללו, ולא לכל הלהקות יש אותו. לפיקוקס יש. המלודיות שלהם קליטות מאוד. לעיתים תהיה לכם הרגשה כאילו כבר שמעתם איפשהו את המנגינות האלה, בווריאציה כזאת או אחרת, אך זה כמובן לא ימנע מכם להמשיך לזמזם עם צרחות הסולנים.

את המלודיות האלה, מטיחה הלהקה במאזינים בצורה גסה. האלבום של הפיקוקס נטול הפקה כמעט לחלוטין. הוא אכן נשמע כאילו הוקלט ביום אחד, כמעט בלי שכבות, בהופעה חיה ונוטפת זיעה באולפן. אתם תשמעו את רעשי המגבר של הגיטרה לפני שהיא תתחיל לנגן, וגם השירה מאוד מתאמצת לתת את כולה, כאילו מדובר בטייק אחד שלא יעבור עיבוד בסיום ההקלטות. היא פורצת ממעמקי הגרון כדי להישמע ''גברית'' וחייתית יותר, עד כדי כך שלעיתים זה יוצר אפקט של דיסטורשן, ממש כמו בגיטרה.

לצורת ההגשה הזאת יש יתרונות ויש חסרונות. אין ספק שהחספוס שלהם מונע מהם מלהישמע כמו עוד להקת M2 מופקת בנוסח ניקלבק, פאדל אוף מאד או סטיינד. הם גם לעולם לא יוכלו להכנס לפלייליסט של גלגל''צ. הם מחזיקים את עצמם בכח בשוליים ולא מרשים לעצמם לגלוש למיינסטרים. אלא שלפעמים יש תחושה של פספוס. יש תחושה שאולי בכל זאת, עם הפקה מעט יותר נקיה, עם שירה קצת פחות מאולצת, ההנאה היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה.

דוגמא מושלמת לכך היא ''Blank'', שנבחר במקום ה-13 במצעד השירים 2002 של ''הקצה'', ולא בכדי. מדובר בשיר יפהפה ומרגש שממחיש היטב את כשרון הלהקה בשזירת מנגינות פשוטות ורגישות. אלא שההאזנה מלווה באיזושהי תחושה לא נוחה. הסולן מתאמץ מדי, ובפזמון - בדיוק ברגע השיא של השיר, הוא פשוט נובח את המנגינה בלי שום ניואנסים. יש הרגשה שהמתח שנבנה עם הבית מתפרק בסופו של דבר בפזמון בצורה מאוד מאכזבת, ומותיר את המאזין כשחצי תאוותו ביד.

כדי לדעת כיצד עושים את זה נכון, צריך לשמוע את הגרסא של אמיר שור לשיר הזה שהוא ביצע בהופעה ונכנס לאוספאסט. לאמיר שור יש קול עדין ושברירי, הוא מלטף את ההרמוניה הנעימה של השיר ומדגיש את קווי המתאר הבסיסיים של המלודיה הנהדרת באמת. והפזמון, כשהוא מושר בפיו, מרים את השיר לשיא שהוא באמת יכול להגיע אליו ומעניק למאזין את הקתרזיס שהוא מצפה לו.

באלבום יש 13 שירים שתופסים 53 דקות. זה די הרבה, בשביל פאסט. רוב האלבומים בפאסט נעים בין אי.פי.ים לבין אלבומים קצרים מאוד המגרדים את החצי שעה, ואילו הפיקוקס הגיעו מוכנים עם חומר רב באמתחתם, וכולו ראוי לחלוטין.

קשה לחשוב על שם מתאים פחות ואירוני יותר ללהקה מאשר ''טווסי פלסטיק'', שכן אין בהם שום דבר מתיפייף ושום דבר מלאכותי. הם כמוסה מרוכזת של אותנטיות וזעם, בלי קישוטים. זה הייחוד הגדול שלהם, וזאת היא גם בעייתם העיקרית.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©