הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Blues\R&B
cream :: disraeli gears
Polydor, 1967    [אלבום]
קלפטון, לימים אחד הגיטריסטים הגדולים והדגולים ברוק, מוכה הסנוורים מג'ימי הנדריקס (ענק אחר), היה בפיק של עשיית הניסויים במסגרת עבודת האולפן שלו. יחד עם הטכניקה הנפלאה של ברוס ובייקר, וכתיבת שירים עתירת כשרון של ברוס ופיט בראון (נו, עוד ענק), האפקט המתקבל ב''דיזראלי גירז'', יוצא מן הכלל
מאת: אילן רצאבי בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
son house
father of the
delta blues:
the complete
1965 sessions
martin luther
rebel soul
music
קוביאשי
פורצלן

Fאן-כי-נוןסנס
marvin gaye
what's going
on
otis redding
otis blue
underworld
a hundred
days off
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.9    דירוג הגולשים: 8.9 (11 מדרגים)

רוצים גם?
שנת 1967, בה יצא האלבום Disraeli Gears של Cream, היא ציון דרך משמעותי בהיסטוריה של הרוק. את המקצבים הבסיסיים של גיטרה, בס ותופים, עם כניסות מזדמנות של פסנתר, שנשענו לרוב על מורשתם של אבות הז'אנר כמו צ'אק ברי וקארל פרקינס, החלה להחליף מוסיקה מורכבת ומתוחכמת יותר. העבודה באולפן ההקלטה הפכה לפרוייקט בעל חשיבות מכרעת (ע''ע ''סרג'נט פפר'' של הביטלז שיצא אף הוא באותה השנה). באמצעותה, החלו מוסיקאים לתת דגש על תקליט אריך הנגן כיחידה מוסיקלית שלמה, ועל נגינה וירטואוזית בקטעי מוסיקה ארוכים יותר מהמקובל עד אז ברוק.

אך יותר מכל, עבורי, האירוע החשוב ביותר הוא הולדתה של מוסיקת המחתרת הפסיכדלית, המזוהה עם התנועה ההיפית שפרחה (תרתי משמע) באותה השנה. אותה מוסיקה שנעשתה תחת אותו מעטה אידיאולוגי של סמים ''משחררים ומרחיבי תודעה''. ''ילדי הפרחים'' קראו להם, על שום הופעתם הצבעונית במיוחד, הבגדים הפרחוניים, הסרטים והחרוזים, השיער הארוך והזקן הפראי. הם הציעו חלופות חברתיות, ונאבקו במלחמות (כמו מלחמת וייטנאם), הטיפו לשלום, אחווה ואהבה חופשית. עד שנת 1970 נעשתה מוסיקת הרוק הקסומה, היפה והיצירתית ביותר (התודעה התרחבה, זוכרים?). היא גם זו שהתוותה את הדרך לזרמים מוסיקליים אחרים.

אז למה קרים בכלל ו''דיזראלי גירז'' בפרט?
מנקודת מבט היסטורית, כמעט ובלתי אפשרי להגזים בחשיבותה של 'קרים'. היה זה הטריו הכוחני הראשון (ממוצא בריטי) ברוק, והרכב הבלוז-פסיכדליה המשמעותי הראשון. הוא היה גם החלוץ בהפיכת הוירטואוזיות האינסטרומנטלית לפולחן של ממש. הצלחתה של 'קרים' הזניקה את חבריה - הגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר - למעמד של כוכבים שהשפעתם ניכרה היטב גם על דורות של גיבורי רוק (ובמיוחד ההארד-רוק) שיבואו אחריהם.
''דיזראלי גירז'', אלבומם השני, מסמל יותר מכל אלבום אחר לטעמי, את התקופה של דור ''הפרחים'' (הציצו רגע בעטיפה המדהימה ביופיה). בשרנותו ובשורתו הייתה אף גדולה וחזקה מכל מה שהתרחש בסצינה פרחונית נפלאה אחרת - פסיכדליית סאן פרנסיסקו.

הנטייה הפופית של ברוס, מורשת הבלוז של קלפטון (פליט 'היארדבירדז' ו'הבלוז ברייקרז' של ג'ון מאייל) והאטמוספירה הפסיכדלית של ימי ה-summer of love, נפגשים יחד ב''דיזראלי גירז''. קלפטון, לימים אחד הגיטריסטים הגדולים והדגולים ברוק, מוכה הסנוורים מג'ימי הנדריקס (ענק אחר), היה בפיק של עשיית הניסויים במסגרת עבודת האולפן שלו. יחד עם הטכניקה הנפלאה של ברוס ובייקר, וכתיבת שירים עתירת כשרון של ברוס ופיט בראון (נו, עוד ענק), האפקט המתקבל ב''דיזראלי גירז'', יוצא מן הכלל.

החידוש באלבום שלפנינו, הוא ללא ספק שינוי צורתו של הבלוז הטהור לבלוז פסיכדלי נוצץ ומרתק. הקטע ''Strange Brew'' הוא דוגמא טיפוסית: קלפטון מענג אותנו עם ''ההמצאה'' החדשה שלו - הטון הנשי, וברוס ממתג את קולו המרושל ספוג האלכוהול לטובת פלסטו נהדר - סאונד שכדי להפיקו נדרשים כל כך הרבה אינטליגנציה ויצירתיות: יפה ומתוק, אבל חד ומאיים בו בזמן. הליריקס הסוריאליסטיים הדנים במכשפה מסוכנת המתאהבת בנו, תואמים את הלחן המשגע במאת האחוזים. דוגמא נוספת היא ''She Walks Like A Bearded Rainbow'', שיר הבנוי על ריפים כבדים, מהירים ואלימים, שמגובים בשירה מתוחכמת במיוחד של ברוס, המחליף סולמות חדשות לבקרים.

קטעי הפסיכדליה הטהורים, ללא ההשפעה הישירה של הבלוז, אף מותירים רושם חזק יותר: בשיר ''Dance the Night Away'' למשל, נדמה כאילו שומעים את מַשָק הכנפיים של קלפטון עת הוא מרחף עם סולו גיטרה, גבוה גבוה מעל ראשנו (עד היום אני לא מבין איך הוא עשה את זה). לא מספיקים להתאושש, וכבר אנו מוזמנים ליהנות מקטע אפל, כמעט אֶפּוֹס פרוטו-גותי: ''Tales Of Brave Ulysses'', עם ליריקס נהדרים (התאהבתי באותם ''דגים סגולים קטנטנים''?), ועם יחסיי גומלין מאלפים בין הבאס העבה והיציב של ברוס, לבין ה-wah-wah של המולטי-גיטריסט קלפטון: סימפוניה אמיתית של סאונד, בעיקר בגלל טכניקת האוברדאבינג של קלפטון.

בצד המלנכולי, מוצעים ''World of Pain'', ובמיוחד ''We're Going Wrong'' המלכותי והמדכא עמוקות, שמוסיף קורטוב של עצבות ופסימיות לאלבום - אבל זו אינה קרירות מצמררת כמו זו של ג'פרסון איירפליין (מהחשובות שבלהקות הפסיכדליה של סאן פרנסיסקו), אלא יותר תחושה קוסמית של כאב.

גם להיט היסטרי אחד יש באלבום הזה - ''Sunshine of Your Love''. לבד מהצלחתו הכבירה במצעדים, הוא גם מהמפורסמים ביותר בהיסטוריה של הריפים ברוק'נ'רול (נו, טוב, אולי חוץ מ-''Smoke On the Water'' של דיפּ פרפל). אפשר בהחלט גם לראות בשיר הנפלא הזה את אחד הראשונים שבקטעי הבריט-רוק הכבדים. אחח... איזה אלבום.

בשנת 1967 יצאו לא מעט אלבומים קלאסיים וחשובים מאין כמותם בתרומתם להתפתחות הרוק, ודי אם אזכיר רק חלק מהם:
שני אלבומיה הראשונים של הדורז, surrealistic pillow של ג'פרסון איירפליין, האלבום הראשון של הוולווט אנדרגראונד (כן, הבננה), שני אלבומיו הראשונים של ג'ימי הנדריקס, ''סרג'נט פפר'' של הביטלז (שכבר הוזכר קודם), The Piper at the Gates of Dawn של הפינק פלויד, הרולינג סטונז עם ה-Satanic Majesties` Request שלהם, Forever Changes של לאב, The Who Sell Out של להקת המי, ועוד ועוד. כמותם, ''דיזראלי גירז'' הוא 'הקרים' דה לה 'קרים', ואחד מאלה שלעד יזכרו אצלי כמי שפתחו את אוזניי, והדביקו אותי באותה מחלה שאף מחקר רפואי עדיין לא מצא לה מזור - קדחת הרוק'נ'רול!
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©