הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
velvet underground :: the velvet underground & nico
verve, 1967    [אלבום]
פתאום יש מישהו ששר על טרנסקסואלים, על פופ ארט, להקה עם הרבה שחור על הגוף ושחור בעיניים, הרבה ניכור, כעס ומנות גדושות של שנאה. דברים שלו ריד הפך למיליםסיפורים ויצר את הכוח האמיתי של הולווט אנדרגראונד
מאת: יוגב ליפכין בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
rush
caress of
steel
megadeth
rust in peace
soulsavers
it's not how
far you fall,
it's the way
you land
pearls before
swine

balaklava
faith no more
king for a
day, fool for
a lifetime
iron & wine
our endless
numbered days
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.9    דירוג הגולשים: 9.4 (48 מדרגים)

זו לא פרסומת לאבסולוט   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
קשים, קשים הם חייו של מבקר המוסיקה החובבן.
בעיה אחת מרכזית זה שאם יש שני דברים שממש לא הולכים ביחד זה אובססיה למוסיקה והעדר קומבינות מסחריות. שהשקל קדוש יותר מהאפיפיור, בכדי שנוכל להשכיל ולהרחיב את האופקים המוזיקליים שלנו, מוכרחים אנחנו לרוץ באמוק בנבכי הרשת בתקווה למצוא את הלהקות החדשות שבאמת משנות משהו באלף החדש והלוחמני הזה.

ויתרה מכך, והיה ומצאת את, בוא נגיד, הסטוג'ס החדשים והפרטיים שלך, חיש מהר יבערו האצבעות על המקלדת כדי להתאמץ בזיעת אפיך לכתוב ולספר על זה לכל העולם. כל זאת בזמן שכתבים שמנמנים כמו גל אוחובסקי וי. חרסונסקי מקבלים שיט לואדז של אלבומים חדשים שרק מתחננים להישמע באוזניהם כדי שימירו זאת במגעם העיתונאי הענוג, לאיזו כתבה אוהדת שתעזור למכור עוד 50 עותקים של Bright eyes.

הבעיה השניה אבל היותר מבאסת זה להתעמת עם האלבומים הלארג'ים באמת. היי, על כל Cat power, Xiu Xiu, ו-The Streets זה לא בעיה להתפלסף, זה דברים שעוד לא עמדו במבחן הקונצנזוס והזמן. אנשים יכולים לשפוך טונות של מלל, להכריז שזה-זה הדבר הבא, לבשר את הבשורה לספר מעשיות ולהפגין ידע מאחורי הקלעים כאילו היו הרודיז שמגלגלים ג'וינטים ללהקה בהופעות המוקדמות שלהם לפני שהם התפרסמו הכל כדי להרגיש חלק מעולם המוסיקה. בשביל זה אנחנו כותבים כאן לא?

אבל לכתוב על לד זפלין? הנדריקס? הדורז? שומו שמיים, למה מי אנחנו - כתבים בגרוש - בכלל שנהלל או שנעשה המבורגר מהפרות הקדושות האלה? אך, למרות זאת ולפיכך, בעקבות שורה של יציאות (מישהו אמר Darkside?) הרגשתי חייב לכתוב לפחות על קלאסיקה אחת שעושה לי את זה.

''…You're put down in her book, your #37 have a look, she's going to smile just to make you frown, what a clown. little boy she's from the street, before you start you're already beat, she's going to play you for a fool…'' (''femme fatale'')

הולווט אנדרגראונד היו חבורה של מוסיקאים אומנותיים, בלי גרוש כמובן, שנבחרו לשמש כלהקת הסאונדטרק של אנדי וורהול לפרויקטים השונים שלו בתוך המשק האומנותי האוטרקי שהוא בנה, שכונה ה''פאקטורי''. בהמשך הוא התחיל לזרוק להם קצת ג'ובות, הרבה קשרים ואת ניקו, הדוגמנית הגותית הגרמנית, וציוות להם את כל הפמליה שלו כדי להפוך אותם לקרקס אורקולי משוגע שלווה ברקדנים, פירוטכניקה ועירום שנקרא ''Exploding plastic inevitable'', שיצא לעשות קצת רעש בגלריות בארה''ב.

תואמי ג'ון לנון ופול מקרתני של היסטוריית האוונגרד הם ג'ון קייל, הסטודנט הבריטי, ולו ריד, היהודי מניו יורק, שעבד באותו זמן בחברת הקלטות מעופשת בניו יורק. השניים היו מדסקסים שעות על ריימונד צ'אנדלר ודלמור שוורץ בבתי קפה נידחים בכרך הניו-יורקי, וכשהגיעה ההצעה מבאי כוחו של וורהול, צירפו אליהם את סטרלינג מוריסון, הגיטריסט האדיש, ומורין טאקר, המתופפת (שהחליפה את המתופף אנגוס מקליס שהחליט להתפגר בנפאל בגלל שלא היה מוכן שיגידו לו מתי להפסיק לנגן).

האלבום הרשמי השלם בתור הולווט אנדרגראונד ולא ''Exploding..'' יצא בשנת 1967, קיץ האהבה. אלבום שאיזה קלישאות עוד לא אמרו עליו? שכל מי שמע אותו רצה להקים להקה? שזו הלהקה הכי מצליחה בהיסטוריה שבזמן האמת שלה לחבריה לא היה דלי להשתין בו? שזה הסרג'נט פפר של הרוק האלטרנטיבי?

באותה תקופה, הדורז עשו מהומות ב-L.A, קרוסבי סטילס ונאש היו כוכבי רוק עצבניים שניגנו מוסיקה ממש לא עצבנית, ג'ואן באעז ודילן שרו נגד המלחמות, וכולם הלכו כמו ג'וקים מסוממים בשורה לסאן פרנסיסקו והיו שמחים (או חשבו שהם ככה) על טריפים. ולא רק שפתאום הופיעו אנשים שלא ממש חשבו וחיו ככה, אלה גם בחוצפתם ניסו לקלקל את כל ה''כיף'' שאמריקה הייתה שרויה בו. לא חסרו סיפורים למשל על מכות ופיצוצי הופעות בין הולווט לובשי השחור להיפים דלוקים בעת ביקורם בחוף המערבי. פתאום יש מישהו ששר על טרנסקסואלים, על פופ ארט, להקה עם הרבה שחור על הגוף ושחור בעיניים, הרבה ניכור, כעס ומנות גדושות של שנאה. דברים שלו ריד הפך למיליםסיפורים ויצר את הכוח האמיתי של הולווט אנדרגראונד.

VU & Nico נפתח בקסילופון צעצועי ב-''Sunday morning'', שכבר לפני 35 שנה נשמע ישן ועם זאת סקסי בטירוף, והוא כ''כ רגוע, וכ''כ לא מסמן את מה שהולך לבוא. במעבר חד ל-''Waiting for the man'' המאזינים מתחילים ''לשוטט'', תפרנים מהתחת ברחובות המעופשים של ניו יורק בשנות ה-60, בבהייה באנשים שחורים ונגני רחוב בלקסינגטון 125 כשהם מחכים ל''איש'' שלהם.

בצלילי מוסיקת רוק'נרול קלאסי ודו-וופ פרי מיטב הקלאסיקות שלו ריד גדל עליהם בתור ילד, הוא מיילל שהוא חולה, יותר מת מחי, שהדבר היחידי שיציל אותו זה הדילר והסם. סימן ההיכר של השיר הוא מורין טאקר, המתופפת שהייתה מעמידה את תוף הבס והולמת בו בעמידה, בקצב טרייבלי שהפך לסמל המסחרי שלה, ושעליו בנו גם את הקטע הידוע ביותר שהוא שיר ההללתלות הגדול ביותר שכתב מישהו על הסמים, ''Heroin''. שם ה-ויולה הצרחנית של ג'ון קייל נותנת גב ללו ריד שמכריז מסומם ומשולהב יחדיו: ''Heroin is my life and it's my wife''.

האלבום והבננה שלו הוא היצירה המוכרת הראשונה בהיסטוריה שלהקה הצליחה לשלב בה מוסיקת רוק'נרול קלאסית, כמעט מיינסטרימית כמו בקטעים הקצרצרים ''There she goes again'' או ''run run run'', יחד עם קטעים קשים לעיכול עם כלים א-קונבנציונאליים שאפילו לא ברור על מה לעזאזל שרים בהם. כמו בקטע האפי ''Venus in furs'', שנמשך ונמשך בקצב לא משתנה, יחד עם הברשת כינור מחרידה שתולשת את השערות של האוזניים ומייסרת ומענגת כאחד.

להשלמת התמונה חובה לציין גם את ניקו, ה''פאם-פטאל'' שהוצנחה די בכוח ע''י וורהול בתקווה שתהיה מין מרלן דיטריך בגזרת הרוק'נרול ושתעזור ''למכור יותר עותקים''. השירים שלו ריד כתב עבורה, שלושה במספר, היה רק בכדי לצאת ידי חובה מהעניין, אבל הסגנון שלה למשל ב''All tomorrow's parties'', עם הקול העמוק והעילג נתן נופך שאנסוני וביזארי לשירי הפופ הפשוטים.

איכות ההקלטה די מזעזעת. הפידבקים המכוסתחים של הגיטרות ורעשי ההמהום מהמגברים של הגיטרות, שהיו טריק קבוע של הולווט כדי לסלק אנשים שבאו לראות אותם, יצרו סאונד שלעולם לא יוכלו לשחזר אותו והוא ייחודי וכמעט לא הגיוני בעליל. כל מי שיוצר לו-פיי, מ-Pavement ועד ה-White stripes, חייב את עצמו לשים את הדיסקתקליטקלטת בסטריאו ולצנוח אחת-אפיים על הקרקע ביראת כבוד.

כמו בסיפור ידוע מראש, יישור הקו של הולווט עם אצולת האמנות החלה להתפורר, אנדי ורהול עבר ליצור דברים חדשים, כסף לא נכנס מהאלבום מן הסתם, והמעט שנשאר הלך על הרואין ושאר תענוגות מפוקפקים. ניקו עברה למיטות של כוכבי רוק לא קטנים ומה שנשאר זה הלהקה נטו, שהמשיכה ליצור עד תחילת שנות ה-70, לפני שהכל התפוצץ לקריירות סולו מוערכות, בעיקר של ריד וקייל.

המורשת שנשארה מהאלבום הזה, 40 שנה אחרי, זה מיסוד תרבות ה''אלטרנטיבה'' והנונ-קונפורמיסטיות המוסיקלית. בזמן אמת אף אחד לא לקח את האלבום הזה ברצינות. סטטוס החשיפה שלו היו ידוע רק למבקרי אומנות עם שארם פלצני מניו-יורק, ולחבורת הווירדוז של אנדי וורהול, שייצרו אומנות אוונגרד מכל הבא למכחול, לפילם ולגוף האדם.

וגם במקרה לאמן בריטי עולה בשם דיוויד בואי... אבל זה כבר סיפור אחר.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©