הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
pink floyd :: atom heart mother
capitol, 1970    [אלבום]
פינק פלויד אף פעם לא התיימרה להיות ''להקה של נגנים גדולים'' כמו Yes או King Crimson. הייחוד שלהם היה בהפקה המדהימה, באפקטים המופלאים, בחיבור הבלתי נתפס של מקוריות ואוונגרד עם פשטות ויופי טהורים, בטאץ' המושלם של הצליל הבודד בשניה הנכונה
מאת: עידו לויט בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
derek & the
dominos

layla and
other
assorted love
songs
j mascis and
the fog

more light
turisas
battle metal
skunk anansie
stoosh
mr. bungle
mr. bungle
green day
american
idiot
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8    דירוג הגולשים: 9.2 (58 מדרגים)

הטאץ' המושלם   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
במהלך חייו, קורה שאדם מביט אחורה ונזכר באירועים שונים שחווה. לרובם לא יתייחס ברצינות, בחלקם ייזכר תוך תחושה עזה של פדיחה ושל ''למה לעזאזל עשיתי את זה?'' או לחילופין ''למה לעזאזל לא עשיתי את זה?!'', וקיימים גם אירועים שכשנזכרים בהם מרגישים ממש סבבה, מין הרגשה של ''הקדמתי את זמני'' או ''באמת כל הכבוד לי!'' . בזיכרונות מהסוג של הפדיחה אני נזכר באופן די תדיר, כמו למשל הפעם שבתיכון הצהרתי שאיזה ערב אני מתכוון להטביע בסל הגדול ובקפיצה הגורלית החלקתי ונפלתי על הגב לעיניהם החודרות של תיכוניסטים מגחכים רבים... לעומתם, זיכרונות מהסוג השני יש לי הרבה פחות.

אחד הזיכרונות מסוג זה מחזיר אותי לכיתה ז' אל פרויקט שכנראה באופן לא מאד מקרי נקרא גם כן ''פרויקט שורשים''. נדרשתי לראיין את הורי, סבי וסבותי, למדתי על העליות, על החלוצים ועל תל-אביב הקטנה. התבקשתי לספר על אירועים חשובים בחיי, ספר שאהבתי, סרט שהשפיע עלי וגם על השיר האהוב עלי. לגבי השיר לא הייתה לי בכלל דילמה ובגאון כתבתי על להקה בשם ''Pink Floyd'', שאחותי הגדולה הכירה לי לאחרונה, ועל שיר שלהם שבכלל אין בו מילים, הוא באורך של חצי אלבום והוא לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי, לא ברור עד כמה סעיף זה היה משמעותי עבור המורה פנינה, אבל לי הוא מספק גאווה ונחת עד עצם היום הזה. מפרוייקט שורשים ההוא ועד לזה עברו פחות או יותר תשע שנים, ומאז ועד היום הספקתי להחליף, לגבש, להתחרט ולגבש שוב את עמדותיי ואהבותיי המוסיקליות מספר לא מבוטל של פעמים. הספקתי לשנוא שירים שאהבתי ולהעריץ להקות שתיעבתי, ובכל הזמן הזה להקה אחת לא הפסיקה לככב כאהובה עלי ביותר ו''שיר'' אחד שלה לא נמאס עלי, אפילו שמאז ועד היום כנראה לא עבר חודש שלא שמעתי אותו לפחות פעם אחת, ועברו הרבה ימים בהם שמעתי אותו נון-סטופ.


המורה פנינה? בטח שאנחנו זוכרים...



פינק פלויד החלה לפעול במועדוני לונדון באמצע שנות השישים כלהקת רוק פסיכדלי מחתרתית המתמחה בעיקר באלתור חופשי עם הרבה אווירה, אפקטים ועשן. כל מי שניסה להבין מהו ''פלויד'', מדוע הוא ורוד ואיך זה קשור לסמי הזיות, יתאכזב לאור העובדה ששם הלהקה הוא בסך הכל צירוף שמותיהם הפרטיים של שני נגני בלוז שהעריץ סיד בארט (כך לפחות לפי המקורות שלי). בארט היה הסולן והיוצר עיקרי בלהקה, אולם זכה להשתתף רק באלבום הראשון The piper at the gates of dawn משום שלאחר מכן התקשה לתפקד או לתקשר בכלל, בעקבות שימוש נרחב ביותר בLSD בארט הוחלף בדיוויד גילמור, ובהרכב זה נותרה הלהקה עד האלבום The wall , לאחריו הגיע הסכסוך שבעקבותיו שוב עזב הסולן והיוצר העיקרי, הפעם היה זה רוג'ר ווטרס.

''Atom heart mother'' יצא באוקטובר 1970 אחרי 3 אלבומי אולפן ועוד שני פסקולים, כך שלמעשה היה להוצאה השישית הרשמית של הלהקה. על עטיפת האלבום מככבת לבדה (ללא שם הלהקה, האלבום או כל טקסט שהוא) פרה, שהיא כנראה אחת הפרות המפורסמות ביותר בתבל (בעליה דרש ללא הועיל תשלום לאחר שגילה שצולמה בחטף). הלהקה טענה שרצתה על עטיפת האלבום משהו ''מאד רגיל'' ו''לא פסיכדלי''.

הרצועה הראשונה, מתוך חמש בלבד, נושאת גם היא את השם ''Atom heart mother'', שם שנבחר בהתאם לכתבה בעיתון המספרת על אישה בהריון אשר נושאת קוצב לב המונע בכוח גרעיני. מדובר ביצירת רוק מתקדם קלאסית לכל דבר. הקטע מחולק ל-5 חלקים ואורכו הכולל כמעט ומגיע ל24 דקות.

השלד המלודי והמבנה הכללי של היצירה נכתבו ע''י ארבעת חברי הלהקה אך עיקר התזמור, העיבוד, ההפקה והפיכת הקטע לסוויטה סימפונית לכל דבר הם פרי עבודתו של המוסיקאי רון גיסין, מלחין קלאסי מודרני שעסק בעיקר באוונגרד וששמו לא הוזכר בקרדיטים על עבודתו זו. גיסין הכניס ליצירה תזמורת שלמה, עם דגש על כלי נשיפה ומקהלה מוזרה ששרה לפעמים בג'יבריש ולפעמים במשהו שנשמע כמו ג'יבריש והוא כנראה באמת ג'יבריש. בשלב מאוחר יחסית ביצירה נאמר המשפט Here is a loud announcement , כמה דקות מאוחר יותר אפשר לשמוע את המשפט Silence in the studio! , כאן מסתיים עניין הטקסט בקטע. המוסיקה, לעומת זאת, מורכבת יותר.

היצירה נפתחת עם כלי נשיפה ולאחר הקדמה קצרה מגיע הנושא הכללי. בשלב זה מצטרפת גם הלהקה, בערך כל 4-5 דקות מתחלף הנושא, ובניגוד ליצירות רבות באורך דומה, המעברים כאן טבעיים וחלקים, לפעמים חוזרת התזמורת לכמה רגעים ולפעמים אלה רק ארבעת המופלאים עושים עבודה לא נורמלית. פינק פלויד אף פעם לא התיימרה להיות ''להקה של נגנים גדולים'' כמו Yes או King Crimson. הייחוד שלהם היה בהפקה המדהימה, באפקטים המופלאים, בחיבור הבלתי נתפס של מקוריות ואוונגרד עם פשטות ויופי טהורים, בטאץ' המושלם של הצליל הבודד בשניה הנכונה. כל אלה קיימים בכל רגע כאן. מייסון, שלא התייחס לעצמו ביתר רצינות כמתופף, נותן כאן הופעה מרגשת, גילמור מזכיר שוב שתפקידי גיטרה גדולים הם לאו דווקא מהירים או מסובכים ורייט ו-ווטרס בעצם מחזיקים את כל הקטע.

לפרקים מצטרפת ליצירה אותה מקהלה מוזרה, ששילובה במוסיקה הוא לא פחות ממושלם, ומגביר עוד את העושר הרב שכבתי: קולות, תזמורת תופים וכלים חשמליים נקשרים זה בזה, כל אחד במסלול משלו. השילוב המושלם והכל כך לא קשור הזה יוצר שיא הרמוני שחבל לבזבז עליו מילים…

פחות או יותר בדקה ה-18 נפתח החלק האחרון בסימפוניה. בשלב זה כל מי ששמע את היצירה כנראה חשב שהלכו לו הרמקולים / אזניות / מערכת - נראה שאנו חוזרים שוב לאותה פתיחה תזמורתית, אבל ''פלשבקים'' מרגעים שונים ביצירה מתחלפים ומנוגנים תוך כדי. בשלב מסוים הולכות שם איזה שלוש או ארבע מנגינות מקטעים שונים בו זמנית, ומיותר לציין שברגעים אלה מקבל המושג פוליריתמיקה משמעויות שיא.

מה שמדהים (חוץ מכל מה שתואר עד כאן) הוא שכל המנגינות הללו מגיעות לשיא ביחד בדיוק ברגע שנגמרת ההקדמה וצריך להיכנס הנושא הכללי, פתאום הכל מתחבר, הכל אחד. ואז מגיע אותו משפט - silence in the studio! . הבעיה היא שהחלטתי לא לנסות לתאר את מה שמתחולל אחרי אותו משפט, אני רק אומר שמדובר כנראה ב-5 הדקות היפות ביותר ששמעתי מעודי, וכל ניסיון להעביר אותן לכתב יהווה עבורן עלבון מר


ממרחק השנים, 24 דקות זה לא כל כך הרבה זמן.

.

''If'', הקטע הבא באלבום מגיע בניגוד מוחלט לרצועה הראשונה ולקתרזיס שבו היא מסתיימת. זו בלדה יפה ושקטה שמתחילה עם גיטרה בפריטה עדינה, אז מצטרף ווטרס ולאט לאט מצטרפים שאר החברים, כולם בעדינות וברוגע. לאחר מכן מגיע ''Summer of '68'', קטע רוקנ'רול מגניב ופשוט. הקטע הבא, ''Fat old sun'', הוא עוד בלדה יפה עם נגיעות פסיכדליות שמזכירות קצת את הדברים המוקדמים יותר של הלהקה. מעבר לאווירה הנעימה והשירה המרגיעה ראוי לציון מיוחד תפקיד בס יפהפה ורווי קישוטים של ווטרס.

קטע הסיום מתחיל בהכנת ארוחת בוקר, שומעים את ההכנות וגם את האדם שמספר מה הוא מכין, לאחר מכן מגיע קטע אינסטרומנטלי קצר ואז שוב הכנת ארוחת בוקר, עוד קטע אינסטרומנטלי ועוד ארוחה ולבסוף קטע אינסטרומנטלי סוגר. קטע קצת מוזר ולטעמי גם החלש ביותר באלבום, אבל גם לו יש את הרגעים שלו.

אז זהו הסיפור שלי עם Atom heart mother. בטח לכל מי שמכיר אותו יש עליו סיפור אישי, ומי שלא מכיר... שיכיר, ומהר!

שתף
אלבומים קשורים:
pink floyd :: ummagumma ||| jethro tull :: thick as a brick |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Progressive Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©