הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: עברית
מאיר אריאל :: שירי חג ומועד ונופל
NMC, 1978    
ואתה יודע שגם בפעם הבאה בה תשמע את האלבום תגלה בו משהו חדש, תבין חרוז שלא ממש שמעת קודם, תגלה איזו פריטה על הגיטרה או על הפסנתר שלא היתה שם קודם. וזו ההתמכרות, כי בסוף כל סיבוב אתה כבר מחכה כבר לזה שאחריו
מאת: הליצן המשתומם בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
שגיא
צורף/אלעד כהן

30
מיקי גבריאלוב
סווינג דה
ג'יטאן
אבטיפוס
איך עושים מים
אסף ארליך
חדשות מהמגירה
שלמה ארצי
דרכים
עמיר בניון
אלוף בשחור
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.5    דירוג הגולשים: 9.7 (20 מדרגים)

רוצים גם?
למרות שמדובר באתר מוסיקלי ואף-על-פי שהביקורת היא על אחד המשוררים היותר פוריים במוסיקה הישראלית, אולי כדאי לפתוח דווקא בתמונה - עטיפת האלבום. קיבוצניק מתולתל תלוי לו בין שמיים וארץ, מתערסל על ענף של אקליפטוס עוג. ארול אחד.

האמת שרציתי נורא לדבר על ארול ומאיר אריאל, וזכרונות של קיבוץ, וערגונות של זרעי קיץ, אבל אז הכל התערבב לי בראש ובצד התחלתי להרגיש כמו הפרעה. אתם מבינים, מאיר אריאל בשבילי זה כל ה''טרמינל לומינלטיות'' שעמדו שם קשתית, שני רימונים, בכל מיני פינות מוזרות יותר ומוזרות פחות בחיים שלי. זה הכאב שעובר ושב, עד שאתה פשוט מתמכר אליו, מחטט קצת בפצע, שר אותו כל פעם מחדש.

היתה לי תקופה ארוכה ארוכה של התמכרות למילים, למוסיקה המדהימה הזו של השירים עם כל משחקי המחבואים של משמעויות שמתחבאות בין השורות. ובמקום להיגמל אני ממשיך ליפול כל הזמן, לוקח עוד שאיפה, עוד השמעה. מאיר לימד אותי הרבה דברים, ביניהם גם שלא צריך להלחם בהתמכרויות שלך. לך איתן.

אז לקחתי את עצמי לשירותים להירגע וניסיתי להתחיל מהכיוון השני. נעזוב את העץ (אגב, שמתם לב שהענף עליו התקמבן המשורר מגיע משום מקום וממשיך לשום מקום?). נרד לשורשים, מחוברים לאדמה ולמקום, אפשר לינוק מהם ערכים ורעיונות, אפשר להתבסס עליהם ברגעים הקשים, ולגדול בזכותם בזמנים הטובים. וזה בדיוק מה שיש בשירים של מאיר אריאל. אתה גדל איתם והם משתרגים סביבך.

אם כבר מאיר אריאל ושורשים, אז מתחילים באלבום הראשון שיצא בשנת 1978 ומכיל שירים שנכתבו במהלך כל שנות השבעים. האמת, אני לא בטוח שזה אלבום שמפיל מהרגליים ברגע ששמים אותו במערכת או באוזניות, הוא קצת ביישן מדי, נחמד מדי אולי. אבל בכל השמעה חוזרת מתגלה עוד שכבה של מוסיקה, ובעיקר עוד פיתולים והשתרגויות של המילים, שקשה שלא להתמכר. ואתה יודע שגם בפעם הבאה בה תשמע את האלבום תגלה בו משהו חדש, תבין חרוז שלא ממש שמעת קודם, תגלה איזו פריטה על הגיטרה או על הפסנתר שלא היתה שם קודם. וזו ההתמכרות, כי בסוף כל סיבוב אתה כבר מחכה כבר לזה שאחריו.

מאיר אריאל הוא אחד האמנים והזמרים הכי ישראלים שיש, הכי שורשיים, הכי מחוברים למקום ולאנשים. הוא נולד בקיבוץ משמרות, שירת בצנחנים, איחד את ירושלים במלחמת ששת הימים, אבל שר בתור הצנחן המזמר על ''ירושלים של ברזל'' ולא על ירושלים של זהב. השירים שכתב לאמנים אחרים, כמו ''אגדת דשא'', ''סוף עונת התפוזים'' ו''שלל שרב'' נכנסו לקאנון של המוסיקה הישראלית. הוא עבד כמעט עם כולם - שלום חנוך, אריק איינשטיין, תמוז, גידי גוב, דיויד ברוזה, יזהר אשדות, דני ליטני, נסים גרמה, ריטה (רשימה חלקית בלבד), ולאחר מותו הוא נשאב לחיקו החם והדביק של הקונסנזוס, עם אוסף של ''מדיה דיירקט'' והופעות שנתיות לזכרו.

ובכל זאת, כל מי שמואס בישראליות המגעילה שקופצת מהטלויזיה בכל ערב, מי שקץ ב''מצב'' וב''מציאות'', יכול לנסות דגם אחר שהוא כל-כך מכאן, אבל כל-כך אאוטסיידר, קצת מכור, קצת משוגע, לא נורמלי, תמיד מחפש, אף-פעם לא בטוח: רגל אחת בקיבוץ, רגל שניה מצטטת מהמקרא והגמרא. מצד אחד כל-כך שורשי ומחובר, מצד שני כל-כך תלוש ומרחף, מוצץ גבעול מתחת איזה גשר. יום אחד הוא עם האשה (בלומה) ואחר-כך הוא חוזר לשכנה (תקווה). בתור בן-אדם הוא מבחין בין טוב לרע, אבל בתור בן-תמותה כשרע לו זה בגלל ששכנו לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל (כל משפט שלו כמו מתגלגל מהשפה לאוזן, מעין התעמלות לשפה העברית). גם החברה שהיתה לו מזגזגת בין הקיבוצניק ששר וכואב, לבין צעיר ערבי משכיל, או שאולי בעצם זו לא החברה אלא הארץ שהיתה ועזבה, ועכשיו הוא חזר וגילה להפתעתו שהיא כבר עם אחר, ועוד ערבי לא עלינו.

כשרע לי מדי או טוב לי מדי אני שם עוד פעם את שירי חג ומועד ונופל במערכת ויוצא למסע חוצה ישראל. מתחיל עם ''שיר כאב'' ונתקל בדמויות הראשיות שיככבו בהמשך: המספר, האישה, וההוא, במקרה של ''שיר כאב'' זה צעיר ערבי משכיל. עובר דרך ''תקווה'' ונח קצת ''בתור לשיקוף ריאה'' כדי לחשוב על החיים ואיך הם יכולים לחלוף כל רגע בתור בן תמותה.

אחרי ''ארול'' האלמותי מגיע השיא של האלבום. בדיוק באמצע, השיר הראשון בצד השני (כשלצדדים עוד היה שם): ''טרמינל לומינלט''. הלחץ, הדמעה, הכאב, התקווה, הציפיה, ההתרוצצות, השגעון, ההתאהבות, הקתרזיס של הסוף. הכל נמצא בשיר הזה, מתומצת לארבע וחצי דקות, רוכב על הבס של מיקי שביב, מקושט בגיטרה של גרי אקשטיין, מתוזמן קלות בתופים של אלון הלל ומתערבל בסוף עם כינורות (טוני ברוור) שדופקים לך בראש ולא מרפים. אאאאח. טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה.
הנה כי כן עצמי אומר לי, היתה לנו תרופה.
שתף
אלבומים קשורים:
מאיר אריאל :: ירוקות |||

אמנים קשורים:
זאב טנא || שמוליק קראוס || אבי עדאקי || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©