ברשותכם, אפתח בגילוי נאות קצר. לפני חמש שנים כתבתי כבר ביקורת על ''Thriller'', לכן סביר להניח שחלק מהדברים שאכתוב כאן, נרשמו כבר אז. ההבדל הגדול הוא שאז הייתי בן 17, ומהכתיבה האינפנטילית של אותה תקופה נשארה רק האינפנטיליות בחיים עצמם.
נדמה שחמש השנים שעברו, גרמו לי להבין בצורה בהירה יותר וברורה יותר את משמעות האלבום הזה ומהותו על עולם המוזיקה. מה אגיד לכם, לאהוב את מייקל ג'קסון זו לא משימה פשוטה, לעיתים אף מתסכלת. חשבו על כל העלבונות, ההשפלות והרגעים המביכים... הרי להתווכח עם מישהו על כך שכדאי לאהוב את מייקל ג'קסון זה קצת כמו לתמוך בשמעון פרס בבחירות לוועד הבית, לעודד את נבחרת ישראל בכדורגל במשחק חשוב, או לשים את עמיר פרץ כשר ביטחון בזמן מלחמה – אתה בטוח תפסיד. אבל אז מגיעה מהדורת 25 שנה ל''מותחן'' ואתה מבין פתאום ש-25 שנה, זה זמן מצוין לפרספקטיבה אחרת, צלולה ובוגרת יותר. כמובן שהיו כאלו שהבינו זאת אז, אבל נדמה שציון חצי היובל רק מאשש את הקביעה כמדובר באלבום מופתי וגאוני.
הנתונים היבשים ידועים לכל ונאמרו בריש גלי לא פעם: האלבום הכי נמכר (105 מיליון עותקים!), הכמות הגדולה ביותר של פרסי גראמי, ו-MTV, מחסום הגזע ובלה בלה בלה... אלה עובדות שיעזרו לכם מאוד כשתפגשו על במה ענקית ומסתובבת את אברי גלעד. הנתון המשמעותי שלא ידוע לכולם, הוא ש-25 שנה אחרי, האלבום עדיין רלוונטי.
''האלבום משלב תמהיל מדויק להפליא של רוק, פופ, R&B, דיסקו וסול בצורה מדהימה שערבב ותיבל המפיק האגדי קווינסי ג'ונס''. כך יכתבו בכל ביקורת מצויה, רק כדי לנסות ולדבר איתכם במילים יפות וכדי שיהיו עוד שתי שורות שבהם אפשר למלא בלבול בשכל. העובדה הפשוטה היא שיש באלבום הזה מוזיקה שתופסת לך את המעיים, מסובבת את הקישקעס ולא עוזבת אותך לשנייה.
קחו למשל את ''Wanna Be Starting Something'', שיר שהקצב שלו כה מרתק ומושך את האוזן, כך שהוא יושב בול על סצנת הפופ והדאנס של היום (הרמיקס של ריאנה נמצא בראש המצעדים).
ישנו גם ''Billy Jean'' שעדיין נחשב ליצירת מופת ונמצא גם היום, כבסיס למאות שירים שמשתמשים בקטע הבס הכל-כך פשוט והכל-כך גאוני. לא לשכוח את הקליפ של ''Thriller'', שעדיין נחשב לקליפ היצירתי ופורץ הדרך בתחום (הוא נמצא במהדורה החדשה יחד עם שאר הקליפים הנהדרים מאותו אלבום).
Michael Jackson - Thriller
>
חמישה רמיקסים נכנסו למהדורה החדשה. נגיד את האמת, מעט מיותרים. Will I am קצת מציק, Akon מעצבן וקניה ווסט מאכזב. ברשת מסתובבים עשרות רמיקסים טובים בהרבה לשירים של ג'קסון: ''Thriller'' של סנופ דוג, ''Smooth Criminal'' של וו טאנג קלאן ועוד ועוד (נו יופי, תעשו קופי-פייסט ותחפשו את השירים באימיול, באמת נורא בוגר...). אם כך, מדוע לקנות את המהדורה החדשה? התשובה פשוטה: בשביל הקטע האחרון שנמצא בתוספות הדי.וי.די: ההופעה של מייקל ג'קסון באירוע לציון 25 שנה למוטאון בשנת 1983. ביצוע של ''Billy Jean'' שמשאיר אותך נפעם. קצת כמו לראות את מייקל ג'ורדן משחק כדורסל,מראדונה כדורגל או במרינה מהישרדות מתרחקת לאט לאט מהמצלמה... כשצופים בהופעה, מבינים לפתע שג'קסון הוא מזן נדיר.''כבר אין כאלה פרפורמרים'', אתה אומר לעצמך בעצבות בלב. נאמר לא פעם, כי אנשים גדולים בהיסטוריה נמדדים ביכולתם להשאיר חותם למשך שנים אחר כך. אפשר להיגעל, להרגיש בחילה ואף לשנוא את מייקל ג'קסון, זה אפילו מתקבל על הדעת, אבל הוא, את החותם שלו, השאיר. גם אחרי 25 שנה.
