מסתבר שהחלום האמריקני - אותה אמונה נוגעת ללב בתמימותה שלא משנה מי אתה ומאיזה שומקום ושומכלום הגעת, בזכות מי שאתה ומה שאתה שואף להיות ובזכות עבודה קשה ומאומצת תצליח להגשים את חלומך - אינו מחייך לכולם באופן שווה...
על אף שהיתה האחרונה מבין 48 מדינות היבשת של ארצות הברית להצטרף לאיחוד - היא עשתה זאת רק ב- 1912 - את כמה מסמלי האמריקנה המובהקים ביותר ניתן למצוא דווקא באריזונה. הגרנד קניון והמוניומנט ואלי (ע''ע ארץ המרלבורו) צולמו והוסרטו לעייפה. עיירות מערב פרוע דוגמת פלאגסטף וטומבסטון עדיין משגשגות - גם אם כמלכודות תיירים - עם מסילות הרכבת הישנות ומסבאות הבוקרים. במזרח, שליש משטחה של אריזונה שייך עדיין לאינדיאנים שחיו כאן מאות בשנים, וכולל את השמורות העצובות של שבטי ההופי, הנבאחו והאפאצ'י. בצפון חוצה את אריזונה Route 66 ההיסטורית, על המוטלים והדיינרים שלה, עם אורות הניאון המנצנצים, הג'וקבוקס, תחנות הדלק הקטנות ושלטי הדרכים.
לעומתם, המדבריות הגדולים של דרום אריזונה הם קשים ואכזריים, ודומה שאוכלוסייתם היחידה היא הקויוטים, קקטוסי הענק והלטאות הגדולות לא פחות. שרידי המיסיון הספרדי קיימים עדיין בדרום המדינה, ומזכירים שחלק ניכר ממורשתה היה ונותר מקסיקני: כמו טקסס, ניו מקסיקו ודרום קליפורניה, גם אריזונה היתה חלק ממקסיקו עד תום המלחמה ב- 1848. על התפר הזה בדיוק ממוקמת קלקסיקו, שמוצאה מטוסון, אריזונה, 95 ק''מ בלבד מהגבול עם מקסיקו. התמונה שהיא משרטטת של החיים על ספר המדבר וקו הגבול שבין ארצות הברית ומקסיקו היא תמונה עגומה ומאובקת שמרמזת על כך שמשהו השתבש בדרך בחלום האמריקאי.
שתי להקות דגולות תרמה אריזונה לאינדי האמריקני בשנות ה-80: את ה- Meat Puppets ואת Giant Sand (או כפי שנקראה במקור - כמה הולם - Giant Sandworms). מלכתחילה היתה ג'איינט סנד יותר קולקטיב מאשר להקה, ובמרכזה עמדה אישיותו האקסצנטרית של האווי גלב (Howe Gelb). שורה ארוכה של נגנים ומוזיקאים יצאו ובאו בשורות ג'איינט סנד במשך השנים. גלב שיתף בפרוייקט את האנשים הקרובים לו ביותר - החל מאשתו פולה ג'ין בראון, דרך כמה יוצרות מוכשרות ואקסצנטריות לא פחות ממנו (כל אחת בדרכה המקסימה) דוגמת ברברה מאנינג, ויקטוריה וויליאמס וליסה ג'רמאנו, וכלה בבתו הקטנה השרה את שיר הנושא של ברני הדינוזאור הסגול באחד מאלבומי ההרכב. אווירת הקואופרטיב של ג'איינט סנד היתה פתוחה וביתית, ורק בתחילת שנות ה-90 התבסס סופית הרכבה ומנה לצידו של גלב שני מולטי-אינסטרומנטליסטים בשם ג'ואי ברנס (Joey Burns) וג'ון קוברטינו (John Covertino), שניגנו בבס ובתופים, בהתאמה.
כפי שקורה לעיתים קרובות כשמדובר ביוצר אקסצנטרי, ברנס וקוברטינו שאפו לצאת מחוץ לצלו הארוך של גלב ובשנת 1995 הקימו הרכב צדדי יחד עם ביל אלם וטום לארקינס, לו ביקשו לתת את השם The Friends of Dean Martin. סאב-פופ - הלייבל שלהם באותה תקופה - חששה מתביעות משפטיות, וההרכב שינה מעט את שמו ל- Friends of Dean Martinez. הסיומת החדשה התאימה דווקא למוסיקה האקלקטית שלהם, שהיתה אינסטרומנטלית ושאבה את השראתה לא רק ממקורות מקסיקניים אלא גם ממוזיקת לאונג', מוזיקת גולשים, רוקבילי של שנות ה-50, קאנטרי, פסקולים של מערבוני ספגטי ופילם-נואר, ובאופן כללי רטרו-קיטש עם קריצה אירונית פוסטמודרנית כמתבקש.
שני אלבומים הוציאו ברנס וקוברטינו עם החברים של דין מרטינז לפני שפרשו ב- 1997 והקימו להקה עצמאית בשם קלקסיקו - הכלאה של קליפורניה ומקסיקו שקלעה, לדעתם, לרוחה של הלהקה החדשה ולמסע ההולך ומעמיק שלהם אל נבכי עיירות הספר שעל הגבול ואל שברו של החלום האמריקני. המסע שלהם החל לקרום עור וגידים עם האלבומים The Black Light משנת 1998, ו- Hot Rail משנת 2000. Feast of Wire מוצא את המסע בנקודה קריטית: זהו אלבום של מוות, מועקה ומלנכוליה, שמזכיר לא מעט מהבחינה הזו את Automatic for the People של REM. היו אלה גם REM שכבר שאלו פעם How the west was won and where it got us:
איזה מחיר גבה חזון ההתפשטות האמריקני ומה יצא לנו מכל זה? מה עלה בגורלם של האינדיאנים והמקסיקנים שאת אדמותיהם גזלנו, את כבודם רמסנו ואת חירותם נטלנו, והכל בשם החלום האמריקני שלנו?
Spring is frozen, now I'm stuck and low
Wrapped with wire, tapped to the heart
Can't find no poison and now I've got no cure
Fangs are stuck inside my skin
(Black Heart)
מסתבר שהחלום האמריקני - אותה אמונה נוגעת ללב בתמימותה שלא משנה מי אתה ומאיזה שומקום ושומכלום הגעת, בזכות מי שאתה ומה שאתה שואף להיות ובזכות עבודה קשה ומאומצת תצליח להגשים את חלומך - אינו מחייך לכולם באופן שווה. את התמונה האידילית של משפחה של אבא-אמא-שני-ילדים עם בית-בפרברים-גינה-ומכונית, מחליפה תמונת נגטיב של משפחה מפורקת ו/או בלתי מתפקדת, עם אחוזים מבהילים של אבטלה, אלכוהול וסמים. זו לא אמריקה הבורגנית, השבעה והמהוגנת, זו אמריקה של החצרות האחוריים, החצרות שצימחו קוצים, שהעלו אבק וגרוטאות - יותר חלום אריזונה הזוי ומסויט מאשר החלום האמריקני המסורתי.
Feast of Wire הוא הסיפור של החצר האחורית הזו: עיירת ספר שחיים בה מהגרים מקסיקניים - רובם ככולם לא חוקיים, מסתננים שחצו את הגבול באישון לילה, הלכו ברגל במדבר האכזרי, ניסו לשרוד רק כדי להגיע אל מחוז חפצם: אמריקה. אמריקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, של החופש והשפע, של ההבטחה הגדולה. הם השאירו מאחור את יקיריהם - שם, מעבר לגבול, מעבר לגדרות התיל ומעבר למדבר. הם באו לחפש את החלום האמריקני אבל הוא בגד בהם והכזיב. את תחושת הבגידה ומות החלומות והשאיפות, את תחושות הגעגוע והתלישות, את מוסיקת המקרה של המפסידנים והאנדרדוגים האלה מעביר האלבום.
Washed my face in the rivers of Empire
Made my bed from a cardboard crate
Down in the city of quartz
No news, no new regrets
Tossed a Susan B. over my shoulder
And prayed it would rain and rain
Submerge the whole Western states
Call it the last fair deal
With an American seal
And corporate handshake
(Sunken Waltz)
אבל הדרמה האמיתית באלבום היא חציית הגבול עצמה ממקסיקו לתוך ארצות הברית: ההסתננות הבלתי חוקית באישון ליל, ההתחמקות ממשטרת הגבולות, הסיכון העצום למען תקווה לעתיד טוב יותר וחיים אחרים. התיל שבשם האלבום מפריד בין האנשים משני צדי הגבול, ובעיקר ניצב כחיץ בין המהגרים לבין מחוז חפצם, כשכיסופיהם נמחצים שוב ושוב מול רוע, אכזריות ואטימות לב. את הדרמה הזו תופס השיר (World Drifts In) Quattro. לעומתו, Woven Birds מלא בתחושות הנטישה והעצב של אלה שנשארו מאחור, בין שהם תושבי הכפר המקסיקני שמעבר לגבול או המקומיים שנותרו תקועים בעיירה הקטנה. אלה וגם אלה כבר יודעים שהחלום האמריקני פסח עליהם. המבט הכבוי בעיניים, הייאוש המחלחל, ההיתקעות על הגבול במקום שבו הזמן עמד מלכת, באמצע המדבר מוכה החום והאבק, כולם מעידים על כך שאמריקה אינה מבטיחה לך דבר; אמריקה היא לכל היותר מה שאתה מבטיח לעצמך - אם עוד נותרו לך תקוות וציפיות.
עושר הכלים, הצלילים והסגנונות של קלקסיקו לא אמור להפתיע את מי שטרח פעם לשמוע את ג'איינט סנד ואת החברים של דין מרטינז. תזמורת מריאצ'י מקסיקנית לצד כלים אלקטרוניים מיושנים, הפתיחה הטריפ-הופית של Pepita לעומת הפולק ההיפי-טריפי של Not Even Stevie Nicks שנשמע כמו ניל יאנג מלווה בפליימינג ליפס (סטיבי ניקס, הסולנית העשירה והיפה של פליטווד מק, היא תושבת אריזונה) - כל אלה הם רק חלק מהאופקים הרחבים של קלקסיקו, רחבים כמו אמריקה עצמה. 16 קטעים יש באלבום, כמחציתם אינסטרומנטליים (חלקם אף בני פחות מדקה), שבדרכם האמביינטית מספרים את הסיפור כולו. המצטיינים שבהם הם Close Behind הניצב במרכזו של האלבום ותופס את כל המלנכוליה של עיירת הספר המרופטת שעל הגבול, והקטע Crumble לקראת סופו של האלבום - קטע ג'אזי הדומה בחצוצרה שלו למיילס דייויס ומזכיר את בדידותו של האדם היחיד בתוך המרחבים העצומים של אמריקה. בבס העמוק שלו הוא מזכיר גם שלא רחוק מכאן, ממש על הגבול, נולד ענק ג'אז אחר: צ'רלי מינגוס.
הדים לשבר הגדול של החלום האמריקני - רחב ועמוק כמו הגרנד קניון - ניתן למצוא לא מעט בקולנוע ובספרות האמריקניים (אף אחד לא כותב את שברו של החלום בצורה מדויקת יותר מריימונד קארבר). אשר למוזיקה, קלקסיקו היא נקודת התחלה טובה לכל מסע אל הצד האפל של האמריקנה, מרחק שנות אור מההבטחה המקורית של היבשת.
Darkness in the eye and down in the soul
All across the wire to those in control
Holding so much with no show of heart
You think it'd be crazy to ask for a small part
