הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Blues\R&B
skip james :: blues from the delta
vanguard, 1998    [אלבום]
מי שמכיר את הבלוז הגס והפראי (במובן החיובי, כמובן) של הדלתא, יופתע מהעדינות של סקיפ ג'יימס. האינטימיות שלו - מדובר רק בגיטרה אקוסטית המוחלפת לעיתים בפסנתר - לא רק שאינה מפחיתה מהעוצמה הרגשית שלו אלא אף מגבירה אותה
מאת: נטע בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
yair yona
remember
bob dylan
love and
theft
underworld
a hundred
days off
the rolling
stones

let it bleed
the rolling
stones

let it bleed
the rolling
stones

let it bleed
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.9    דירוג הגולשים: 10 (2 מדרגים)

רוצים גם?
מי שראה את הסרט הקטן והמקסים ''העולם שבפנים'' (Ghost World), זוכר אולי גם את הרגע שבו איניד, הגיבורה הפאנקיסטית (וחובבת הפסקולים ההודיים), מגלה את הבלוז. סימור, אספן תקליטי 78 ישנים, נותן לה את Devil Got My Woman, והרגע הזה, שבו היא מנגנת את התקליט שוב ושוב ושוב, הוא לא רק אחד הרגעים היותר נוגעים ללב בסרט, הוא גם דוגמא לכך שהקשר בין פאנק ובלוז - מפתיע מאוד במבט ראשון, מובן לגמרי במחשבה שנייה - קרוב מכפי שניתן לצפות. מי שמבין זאת לעולם לא יתפלא על כך שלהקות גאראג'-פרוטו-פאנק - מהסוניקס דרך הסטוג'ס ועד הסטרייפס - מנגנות בלוז כאילו היתה זו שפת אמן. אחרי הכל, הבלוז הוא אכן שפת האם: לא רק שמוזיקלית הוא הוליד את הרית'ם-אנד-בלוז שהצמיח את הרוקנ'רול, אלא שמבחינה אסתטית הוא הצמיח את הגאראג', שהוליד את הפאנק. כל מסע אל מקורות הרוק יגיע לפיכך אל הבלוז, וכל מסע אל שורשי הבלוז יתנקז כמובן אל הדלתא של המיסיסיפי.

העבדות לכאורה כבר נגמרה בדרום ארצות הברית בתחילת המאה ה-20, אך לא ההפרדה הגזעית, הנחשלות, העוני והבערות. זה שקומץ אנשים, שגדלו בתנאים פיזיים ונפשיים מזעזעים, הצליחו לזקק כל כך הרבה יופי מכל כך הרבה סבל וכאב, היא רק עדות לגדולתה של הרוח האנושית. לתמצית הרוח הזו הם קראו בלוז, והם היו באמת גיבורים. עם הענקים שבהם - רוברט ג'ונסון, אדי ''סון'' האוס, בליינד למון ג'פרסון, בליינד ווילי ג'ונסון, בליינד ווילי מק'טל, צ'רלי פטון, סוני בוי וויליאמסון, לייטין הופקינס, האוולין וולף, האדי לדבטר, מיסיסיפי פרד מק'דוול ומיסיסיפי ג'ון הרט - נמנה גם סקיפ ג'יימס.

נחמיה ''סקיפ'' ג'יימס (הכינוי ניתן לו על שום הליכתו הקופצנית) נולד בשנת 1902 בבנטוניה, במחצית הדרך שבין יאזו וג'קסון, בירת מיסיסיפי. אמו עבדה כטבחית במטע שבו נולד וגדל, ואביו התפרנס מזיקוק ומכירה של משקאות לא חוקיים לפני שגילה את הדת. זמן קצר לאחר שהפך למטיף עזב האב את המשפחה. כבר מגיל צעיר הפגין ג'יימס עניין במוזיקה, במיוחד לאחר שנתקל בגיטריסט בשם הנרי סטאקי. סטאקי שירת בצרפת במלחמת העולם הראשונה, ולמד לנגן בגיטרה מחיילים שחורים שהוא האמין שהגיעו מאיי הבאהמה. הם לימדו אותו את הכיוונון המיוחד של הגיטרה שלו וסגנון הנגינה שאותו הוריש לסקיפ ג'יימס. הסגנון הזה זכה לימים לכינוי המטעה ''אסכולת בנטוניה'' - מטעה משום שהאסכולה הזו מנתה שני אנשים בלבד, את סקיפי ואת סטאקי. ג'יימס רכש גיטרה אקוסטית ב-2.5$, ובמקביל לשיעורי הנגינה אצל סטאקי החל גם לקחת שיעורי פסנתר, כדי שיוכל לנגן לפרנסתו בכנסיה.

כמו אביו לפניו, כמו נגני בלוז לא מעטים וכמו שחורים רבים אחרים, כל חייו של ג'יימס היו מאבק בין הבלוז ובין הכנסיה, בין החטא ובין הדת, בין השטן ובין אלוהים. המאבק הזה מזכיר כמובן לפחות עוד שני נפילי בלוז אחרים מן הדלתא - רוברט ג'ונסון וסון האוס, כשההשפעות ההדדיות בין ג'ונסון ובין ג'יימס ידועות היום היטב. בתחילת שנות ה-20 החל ג'יימס להופיע ברחבי הדלתא, עבר ממטע למטע ומאישה לאישה, ניגן בפסנתר בבתי זונות, שלח ידו בהימורים, אך גם נרשם לסמינר התיאולוגי ביאזו. ב-1930 גילה אותו צייד כשרונות בשם הנרי ספיר שהיה בעל חנות תקליטים בג'קסון, והמליץ עליו בפני תקליטי פאראמונט.

פאראמונט, שמקום מושבה היה בגרפטון, וויסקונסין, היתה חברה לייצור רהיטים. היתה לה מחלקת תקליטים רק משום שהאנשים שקנו את הפטיפונים המהודרים שלה רצו גם משהו לנגן עליהם. מכיוון שכך, לא היה איכפת לפאראמונט את מי או מה היא מקליטה. היא נודעה לשמצה בשכר העלוב ששילמה לאמנים ובאיכות הגרועה של הקלטותיה. עם זאת, ייאמר לזכותה שאלמלא היא, גרועה ככל שהיתה, לא היה העולם זוכה לשמוע אף פעם את בליינד למון ג'פרסון, או את צ'רלי פטון, או את סקיפ ג'יימס.

בפברואר 1931 הצפין ג'יימס עם הגיטרה שלו לגרפטון הקרה (פאראמונט שילמה לפחות את כרטיס הרכבת שלו), והקליט 26 שירים שמתוכם ראו אור 18. לרוע המזל, השפל הכלכלי האכזר ששרר בכל רחבי ארצות הברית היכה לבסוף גם בפאראמונט, וזמן לא רב לאחר מכן היא פשטה את הרגל. שבור נפשית וכלכלית, נטש ג'יימס את הבלוז ופנה אל שורות הכנסיה. ב-1932 הוא קיבל את הסמכתו ככומר בפטיסטי, הקים חבורת גוספל וכאביו לפניו נדד עמה בין הכנסיות ובתי התפילה בדרום. בערך באותו הזמן צץ שוב אביו בחייו, והתברר כי הוא מתגורר בדאלאס. ג'יימס ג'וניור עבר לטקסס וייסד את ה-Dallas Texas Jubilee Singers שליוותה את ג'יימס סיניור בדרשותיו. ב-1946 הוסמך סקיפ ככומר מתודיסטי וחזר למיסיסיפי. אופיו, שמעולם לא היה קל או נוח (הוא התוודה פעם על הריגת אדם בשנותיו הפרועות; אם מדובר באמת או אגדה, כל אחד רשאי לנחש), הפך קשה ומיזנתרופי יותר ויותר. לבסוף ויתר לגמרי על המוזיקה והחל להתפרנס מעבודות חקלאיות מזדמנות.

נחמיה



באופן מפתיע, לסיפור הזה יש דווקא סוף טוב (בערך), אלא שצריכים היו לעבור עוד שני עשורים כדי לחזות בו. ב-1964, שלושה גיטריסטים ואספני תקליטים, שבבוא היום יהפכו למוזיקאים ידועים בזכות עצמם, יצאו לחפש את סקיפ ג'יימס ומצאו אותו. השלושה היו ג'ון פאהי, ביל בארת' והנרי וסטין. לא משנה כמה גרועה היתה איכותם של תקליטי ה-78 של פאראמונט, מה שהם שמעו הספיק להם כדי לעמוד על גדולתו של סקיפ ג'יימס. בריאותו של ג'יימס כבר החלה להתדרדר, והשלושה מצאו אותו בבית החולים טוניקה שבמיסיסיפי, שם התגלתה אצלו מחלת הסרטן. הם הצליחו לשכנע אותו להצטרף אליהם ולהופיע בפסטיבל הפולק והבלוז של ניופורט ב-1964, שם התרחש נס: ג'יימס, ששלושים שנה תמימות חלפו מאז הפעם האחרונה שהופיע כזמר בלוז, חישמל את הקהל (שנה אחת אחר כך חישמל את הקהל - מילולית - זמר פולק צעיר בשם בוב דילן, והרגע הזה, שבו הפולק חובר לגיטרה חשמלית, הוא כמובן אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה של הרוק. דילן, אגב, הוא מעריץ גדול של ענק הבלוז סון האוס).

ההצלחה שזכה לה ג'יימס בניופורט חיזקה שוב את בטחונו, והוא החל להופיע בפסטיבלים נוספים, שם התיידד עם בלוזיסט ותיק נוסף שעבר רנסאנס דומה, מיסיסיפי ג'ון הרט. הרט הוא שקישר בינו לבין חברת התקליטים ואנגארד, ואז התרחש הנס השני: ג'יימס קיבל הזדמנות להקליט מחדש את שירי הבלוז הישנים שלו, הפעם באיכות טובה הרבה יותר ועבור תמורה הולמת יותר. הללו יצאו על גבי שני תקליטים מצוינים: Devil Got My Woman ו-Skip James Today. אלא שהקריירה המחודשת שלו לא האריכה ימים. פאהי וחבריו דאגו לו לטיפול רפואי ומגורים בפילדלפיה, אך ב-1969 הכריע אותו הסרטן. הוא לפחות חי מספיק כדי לחזות באריק קלפטון ו-Cream מחדשים את ''I'm So Glad'' שלו (ביצוע שהוא שנא), ודור חדש של אוהדים - מוסיקאים ומאזינים כאחד - מגלה את היופי והמורכבות של שיריו.

מי שמכיר את הבלוז הגס והפראי (במובן החיובי, כמובן) של הדלתא, יופתע מהעדינות של סקיפ ג'יימס. האינטימיות שלו - מדובר רק בגיטרה אקוסטית המוחלפת לעיתים בפסנתר - לא רק שאינה מפחיתה מהעוצמה הרגשית שלו אלא אף מגבירה אותה. האלבום Blues from the Delta מורכב משני תקליטיו של ג'יימס, וכמה שירים כאן מלמדים על החיים בדרום העמוק של הדלתא והמטעים: ''Little Cow, Little Calf Blues''; ''Catfish Blues''; ''Cypress Grove''; ''Look Down the Road''. ''Cherry Ball Blues'' הוא (כמובן) שיר על אישה ותאוות פרוצות וכמוהו גם ''Crow Jane''. ''22-20 Blues'' - שלא ברור מי היה הראשון לבצעו, סקיפ ג'יימס או רוברט ג'ונסון - מדגים את נגינת הפסנתר המיוחדת של ג'יימס, שאינה נופלת מכשרון הנגינה שלו בגיטרה. ''Hard Time Killing Floor Blues'' הוא ייצוג מדויק ומצמרר של השפל הכלכלי הנורא של שנות ה-30, שהשחורים נפגעו ממנו יותר מכל אחד אחר. באורח דומה, ''Everybody Leaving Here'' הוא סיפור הגירתם של השחורים צפונה, במעלה המיסיסיפי, מהדרום מוכה העוני אל העיר הגדולה שיקגו, בחיפוש אחר עבודה ותנאי מחייה בסיסיים טובים יותר. ההגירה הזו היא שהביאה להיווצרותו של הבלוז העירוני המחושמל של שיקגו וצמיחתו של דור ענקים חדש.

אבל כל אלה, מצוינים כפי שהנם, הם רק מעקפים מסביב ליהלום האמיתי שעמו ראוי לפתוח את ההיכרות עם סקיפ ג'יימס: ''Devil Got My Woman''. הוא נפתח בגיטרה מהססת, כמנסה למצוא נקודת אחיזה, ואז נכנס הקול הדק והגבוה שלו שמהפנט כמו כישוף וודו עתיק יומין, והבית החוזר הכמעט בלתי נתפס: ''I'd rather be the devil than to be that woman's man''.

הפלירט המתמשך של הבלוז עם השטן הניב אינספור מיתוסים וסיפורי פולקלור, אבל יש כאן משהו עמוק הרבה יותר: הדימוי של השטן הבא לידי ביטוי במאבק הבלתי פוסק של אמני הבלוז עם סקס, עם נשים ועם עצמם. זו היתה דרמה שהיו מעורבים בה אלימות קיצונית לצד עדינות גדולה לא פחות, תשוקות שלא ניתן לספקן, פשעים שלא ניתן להסבירם ועונשים שלא ניתן להימלט מפניהם. האנשים הללו חיו חיים אינטנסיביים ושאלו את עצמם שאלות ללא הרף: מה המקום שלנו בעולם? מדוע קוללנו בתשוקה לרצות יותר מכפי שיכול להיות לנו? האם תיתכן אהבה אמיתית בין גבר ואישה? מדוע עלינו לחוש אשמה לא רק בשל חטאינו אלא גם בשל כישלונן של הטובות שבתקוותינו?

ספק אם לשאלות הללו יש תשובה, ומי ששואל אותן נחרץ גורלו לבלות את חייו בחיפוש סיזיפי אחר משהו שספק אם קיים. אלא שעצם החיפוש וחוסר המנוחה הם לב ליבו של הקיום האנושי. גם אם תמכור את נשמתך לשטן, כבמקרה של רוברט ג'ונסון, או תבקש להיות השטן, כבמקרה של סקיפ ג'יימס, לא תמצא מנוח, מפני שהאדם אינו יכול להתקיים ללא גילויים של חסד, יופי ואהבה. לנצח נגזר עליו לנסות ליישב בין הרוע הבלתי נתפס של העולם ויופיו העצום והמפעים לא פחות. וזו, אחרי הכל, תמצית הבלוז.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©