הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Electronica
cocteau twins :: bbc sessions (live)
4ad, 1999    [הופעה חיה]
הכמיהה בקול של ליז, הכעס והאסרטיביות האלה שמגיעים מלב הנשמה ולא מאיזו אישיות קמוטה, הסלסולים הייחודיים האלה שלה, משהו שמסתובב לו באויר הסקוטי מן הסתם ויחודי בטירוף, הרעידות הענוגות והנפלאות שלפעמים מתגנבות לקולה בסוף פראזה מוסיקלית
מאת: גדי ב בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
alex gopher
you, my baby
and i
various
artists

tel-aviv
aftermath
the prodigy
always
outnumbered
never
outgunned
deathprod
morals and
dogma
neokoln
neokoln
mo-shic
salamat
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.5    דירוג הגולשים: 9.4 (7 מדרגים)

העולם האחר
רוצים גם?
הקוקטו טווינז היו אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לשוליים המתונים של שנות השמונים. הדבר הראשון שעולה לראש כשמזכירים אותם זה הקול של ליז פרייזר. סביר להניח שאם תבררו איזה אלמנט מוסיקלי של שנות השמונים הוא זה שהכי הרבה אוהדי מוסיקה אחרת ואיכותית מוכנים למות עליו, הקול של מי גרם למבול הכי עשיר של מטאפורות שמיימיות, איזה עולם מוזיקלי רמז יותר מכל על קיומו של איזה עולם רוחני שנעלם מעיניהם של היצורים המחוברתים של העולם המפותח של שלהי המאה העשרים, הקול של ליז פרייזר יהיה מן המועמדים הבטוחים ביותר.

אני כותב את הקלישאות האלה, מנסה לסגנן אותן, מונה לעצמי איך בסולם שמות התואר שלי 'אלמותי' הוא הכי גבוה, ותוהה מה יש מעבר לו, אולי עדיף שאני פשוט לא אתבטא בעניין. בשבילי, הקול שלה הוא הד לחוויה לא מעובדת ורוחנית של העולם לפני שסירסו לי את הנשמה, ניסחו לי שטויות בראש, מיסגרו אותי וחינכו אותי לחרטא... משהו שקרה אי שם בשנים הראשונות ממש לחיי, יש להניח, ואין לדעת מתי אוכל להחזיר את הגלגל, אם בכלל.

ליז פרייזר נשמעת כמו הדבר הכי חסר עצמיות בעולם, הכי לא מודע לעצמו, הכי גולמי וטהור וממשי ומופלא ולכאורה לא-אנושי בשמיימיות ובמלאכיות שלו ובמופשטות שלו, אבל בעצם הכי אנושי בעולם, כמו המבט הזר והמוזר והכל כך מזוכך שמתסכל אלינו מתוך עיניו של תינוק שזה עתה פתח את העיניים ועוד לא התחיל ללמוד את דרכי בני מינו.

בים של זמרות פסאודו-בתוליות, אלק-מפתות, סינתטי-סקסיות, אלקטרו-זנותיות ורוויות אגו, קשה להיזכר לפעמים שליז פרייזר היתה מהקולות שהתחילו את כל זה, מהמעיינות השופעים של הביטוי הווקאלי הנשי בימינו, ילדה מוקסמת ומכשפת שהיתה גם האמא של כל זמרות הארחי-פרחי בימינו, וגם של מספר ווקאליסטיות שלא הזדנו כל כך.

...אבל אני סוטה.

הקוקטו טווינז ציירו טקסטורות חלומיות של רבדים רבים של גיטרות וסינתי, של באס מופלא, תופים קצת חסרי אישיות (ולפעמים בכלל לא) והקול של ליז שריחף שם איפשהו באמצע, בתוך, מעל ומעבר. הרבה לפני שהרעיון של ארכיטקטורות נפשיות וטופוגרפיות מטאפיזיות הפכו למטבע השחוק וההוליוודי שהם היום, הטווינז עסקו בזה, בלמפות את העולמות האלה, כשהנשמה של ליז תמיד היתה שם. ברגעים הטובים שלהם, והיו הרבה מאוד כאלה, בעיקר בשנות השמונים אבל לא רק, הם עוררו במאזין את התחושה הזו של התעלות לאיזה מחוז מופשט בו חיים פיות וגמדים מכושפים, בתולות קדושות ונערות פרא משוחררות בהפקרות, צרחות ומלמולים פרה-מילוליים, והכל רב טקסטורות וענוג, אפל ומלא באור, משחק עם עצמו באינספור פרמוטציות ואף פעם לא חוזר על עצמו לעייפה.

רובין גאת'רי, שהיה בן-זוגה של ליז, היה אחראי על כמעט הכל בלהקה, חוץ מהקול שהיה הכל והצלילים הכמעט-מילוליים ובדרך כלל לא ממש שהתלוו אליו, אשר בשנות התשעים הפכו בהדרגה ולעיתים למילים של ממש. מין מכשף אולפן כזה בתקופה שבה למושג הזה לא יצא שם רע. פרט אליו, החבר העיקרי אחרי האלבומים הראשונים היה סיימון ריינולד, שתרם את חלקו בבאס משובח.



וליז... אה, ליז... אני לא יודע איך קרה שקולה שימר מחוזות שלמים של תום ורגש שהלכו לאיבוד עבור רובנו, דרך החיברות.

ה-BBC Recordings יצא ב-99', אלבום כפול שכולל כ-30 קטעים ושומר על רמת משובחות שכמעט ואינה מועדת לרגע. רוב ההקלטות, ישמחו רוב המעריצים לדעת (ובכללם אני), לקוחים משלושת האלבומים הראשונים של הלהקה, Garlands האפל והחותך, Head over heels כפסאז' מעבר שעומד לגמרי בזכות עצמו, ו-Treasure שנחשב בצדק טוטאלי לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של שנות השמונים, וכן ממספר אי.פי-ים, סינגלים וכו' שהתלוו לתקופה הזו. חצי מהאלבום הוקלט ב-83', וחצי לא-לגמרי-חופף הוקלט בתוכנית המיתולוגית של ג'ון פיל, והכל לקוח מסשנים של הקלטות חיות ב-BBC , ואותי אישית זה בכלל לא מפתיע שהחומר החי הזה שם את הרוב המכריע של ההקלטות המעובדות שנעשו פה על הפלנטה אי שם עמוק בפתחים אנטומיים למיניהם.

''Hitherto'', למשל, זוכה כאן לשני ביצועים, כשהשני מהם (במיוחד) הוא אחת מפסגות הנשמות הנשיות שלי אישית יצא להיתקל בהן אי פעם. הכמיהה בקול של ליז, הכעס והאסרטיביות האלה שמגיעים מלב הנשמה ולא מאיזו אישיות קמוטה, הסלסולים הייחודיים האלו שלה, משהו שמסתובב לו באוויר הסקוטי מן הסתם והוא ייחודי בטירוף, הרעידות הענוגות והנפלאות שלפעמים מתגנבות לקולה בסוף פראזה מוסיקלית, והיכולת הווקאלית הוירטואוזית הזו שמשמשת כמדיום לביטוי ואף פעם לא שוכחת שהיא רק אמצעי תקשורת, אף פעם לא משתלטת על האקספרסיה.

''Strange fruit'', הוא המיוחד והיוצא דופן, אולי כי מבינים את הטקסט שלו, שנכתב כמעט חצי מאה מלפני כן, אולי כי יש בו מנעד קצת פחות ראשוני וקצת יותר מעובד לתוך נשיות בשר ודם, מהסוג שאנחנו פוגשים ברחוב מדי פעם, בניגוד לרוב המוזיקה פה שמעוררת את הכמיהה לעולם אחר שהאיוולת שלנו רמסה.

כמעט כל השירים פה הם פנינים, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל ''Seekers who are lovers'', שלקוח מסשן אחד משניים של ה-BBC משנת 1996, שבעה קטעים שנכתבו ומבוצעים למעלה מעשור אחרי רוב החומר כאן, ומופיעים ברובם באלבום האחרון של הלהקה, הוא אחד מאותם רגעים בודדים של אוויר ואור פסגות שבשבילם כל העשור שביליתי בקפלי המוסיקה היה שווה את זה, כך אני חש. הרקע שלו נהדר, אבל מינורי, והביצוע כאן לא סובל מהפקתיות היתר שמאפיינת את האלבום האחרון של הקוקטוז, בו מופיע השיר הזה. ואת מה שליז עושה כאן, וזה חי ויותר מואר מהגרסא המעובדת יותר, טוב, די... די... קטונתי.

אז זהו. לכל מי שההסטוריה של המוסיקה האחרת של שנות השמונים, והלייבל המפורסם 4AD בפרט, ששיר אחד פה מופנה כלפי בעליו, ככל הנראה, ''Ivo'' מתוך Treasure הלא יאמן, מעניינת אותו, יש כאן מסמך היסטורי ראשון במעלה שיגרום לכם לכמה התקפי חושך עונג ואור שפשוט לא יצא לכם להכיר, אף פעם, אי פעם, לדעתי, ממש בצורה הזו, וברוב המכריע של המקרים גם לא תפגשו משהו שיתקרב לזה בכלל. כל מי שרוצה לדעת מאיפה הדרים-פופ הגיע, מאיפה כמעט כל פלוגות הבחורות הכאילו עדינות/שבריריות/מיוסרות/בתוליות/נשגבות קיבלו את ההשראה המקורית שלהן, מהי המלכה האמיתית, גם הוא ימצא כאן תיעוד מרתק, וזה שהוא חי הופך אותו לרגעים, גם אם לפעמים הוא פחות מעוטר ומורכב ובעל עומקים (את גרסת האולפן של ''Mussette and drums'' ב-Pink opaque אין להחמיץ. נקודה. וגם לא את Treasure), ליותר מרגש, ואת הקול של ליז לייב חייבים להכיר, ובכלל...

אבל המחמאה האחרונה שארעיף היא שהמוזיקה הזו יוצאת מהזמן. וזה, זה כל הסיפור.

שתף
אלבומים קשורים:
cocteau twins :: pink opaque ||| massive attack :: mezzanine ||| cocteau twins :: victorialand ||| ulrich schnauss :: goodbye |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | Shoegaze | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©