הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the beatles :: sgt. pepper's lonely hearts club band
capitol, 1967    [אלבום]
וכך הגדירו הביטלז את הפופ מחדש - כז'אנר אומנותי שאין לו כמעט חוקים והגבלות, שנעשה בלי קשר למה שנחשב כטעם הקהל, למצעדי הפזמונים ולפלייליסטים, עם שירים שאי אפשר לשחזר בהופעות (לפחות לא אז), ולראשונה שימוש טוטאלי באולפן ההקלטות ככלי נגינה לכל דבר
מאת: zooly בתאריך 06/05/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
paul
mccartney

ram
the dandy
warhols

dandy's rule
ok?
the king khan
& bbq show

what's for
dinner
metallica
master of
puppets
elbow
the seldom
seen kid
refuse to die
expose
yourself to
the void
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.9    דירוג הגולשים: 9.3 (43 מדרגים)

וכך הוגדר הפופ מחדש   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
את Sgt. Pepper אפשר לנתח במגוון של דרכים. שנים שהיה קיים כמעט קונצנזוס כלפיו בתור האלבום החשוב ביותר שהוציאו הביטלז ובכלל. עד לסוף שנות השמונים הוא כיכב בראש כמעט כל רשימת מאה אפשרית, ומאז קצת ירדה קרנו בעיני ציבור המבקרים והעם - פתאום גילו שב''פט סאונדז'' של הביצ'בויז (שהיה גם מקור ההשראה העיקרי ליצירת סרג'נט פפר ) עשה בראיין ווילסון את כל מה שנחשב כפורץ דרך בסרג'נט פפר, אבל שנה קודם לכן, ושבוב דילן עשה את ההפרדה בין רוק לפופ עוד ב-1965.

אפילו תפישת האלבום כפסגת היצירה הביטלזית התערערה קשות. ההמונים גילו ש-Revolver מכיל דרייב חזק יותר (וגם שירים טובים יותר), ש''האלבום הלבן'' הוא נועז ופורץ דרך יותר ושהמכלול של Abbey Road מגובש ומוקפד יותר. תוך שנים מספר הפך סרג'נט פפר מהאלבום המוערך ביותר בהיסטוריה של הרוק לכזה שנחשב ל''אובר רייטד'' בקרב מובילי הדעה, והתפיסה הזאת מחלחלת, במובנים מסויימים, גם היום.

ובכל זאת, קשה לחשוב על אלבום שחולל, בזמן אמת, מהפיכה גדולה יותר בעת יציאתו. סביר להניח שהקיץ של האהבה והמהפיכה הפסיכדלית של 67 היו מתרחשים גם ללא סרג'נט פפר ברקע, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא היה שם והתנגן בכל מקום שבו ישבו צעירים וגידלו שיער. הנדריקס פתח את הופעתו ההיסטורית במונטריי בקאבר של שיר הנושא והפינק פלויד של סיד בארט הסבירו בראיונות עיתונאיים של אותה תקופה את גישתם המוזרה כלפי מוזיקת הפופ בסרג'נט פפר ובסטנדרטים החדשים שהוא הציב.

אי אפשר גם להתעלם מכך שמעטים אלבומי הפופ שנכתבו עליהם ספרים, הוסרטו עליהם סרטים ונעשו להם הומאז'ים שונים ומשונים (וזכורה בעיקר העטיפה הלעגנית של We're Only in it for The Money של זאפה והמאדרז אוף אינבנשן, שיצא שנה מאוחר יותר) ושהפכו את הביטלז, שלא כל כך בטובתם, מהרכב פופ מצליח לאייקונים תרבותיים ופוליטיים שמייצגים את הדור החדש והמהפיכה החברתית המתרחשת. במידה מסויימת היה סרג'נט פפר לאמא של כל ההייפים, וכך גם הפך לאלבום החשוב מכולם עוד לפני שבכלל הסתיימה העבודה עליו.

לכן, בצדק או שלא בצדק, חשיבותו ההיסטורית של סרג'נט פפר אינה דבר שניתן להתעלם ממנו. וכמובן שגם היתה במידה רבה בעוכרי הביטלז, שעוד לפני סרג'נט פפר התקשו לעמוד בלחץ של התקשורת והמעריצים. גם אנשים ששמעו בקושי שיר אחד משם יודעים היום ללגלג על העטיפה היומרנית, על התלבושות המגוחכות והשפמים האבסורדיים שמעטרים את חברי הלהקה. חלקם יתלו בו את האחריות ההיסטורית לקיומם של אלבומי הקונספט, שהפכו לרעה חולה במהלך שנות השבעים, וחלקם יסתפקו פשוט בלנגח את כל מה שמריח ביטלז, סתם כדי להיראות חתרניים ושונים, בדיוק כמו שג'וני רוטן עשה ב-77' כדי לתפוס כותרות, וגם זה במידה רבה הוא תוצאה ישירה של מעמדו המיוחד של האלבום בפנתיאון של הרוק. ככה זה כשנמצאים למעלה.

***

ואפשר לנסות לנתח את האלבום במנותק מכל המשמעויות התרבותיות שהודבקו אליו מבחוץ, סתם כאל אלבום פופ מהשורה. ניתוח שכזה יחשוף אלבום אקלקטי ומבוזר, שממשיך את המגמות שהתחילו הביטלז בריבולבר אבל מפתח אותן הלאה לכדי שלמות. גם פה ישנם שירי פופ קליטים כמו ''Lovely Rita'', ''With a Little Help from my Friends'' ו-''Getting Better all the Time'', לצד הפסיכדליה הגועשת של ''Lucy in the Sky with Diamonds'' ו-''For the Benefit of Mr Kite'' ; רוק גיטרות סוער ב-''Good morning, Good morning'' ושיר הנושא; בלדות מיתרים כמו ''She's leaving home'' ; אופרטות וודוויל כמו ''When I'm 64'' ומנטרות פסאודו-הודיות כמו ''Within you, Without you''.

כמו בריבולבר, גם סרג'נט פפר נסגר עם יצירה בלתי שגרתית ופורצת כללים שמגדירה מחדש את גבולות מוזיקת הפופ (''A Day in a Life, כמובן, שגם היום מצליח לצמרר אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותו). באופן מוזר, מה שעשה את ההבדל העיקרי בין סרג'נט פפר לקודמו היו בעיקר הגינונים: שיווק כל האלבום כקונספט, העטיפה הגרנדיוזית, הפוזה התיאטרלית והמנותקת שנוקטים חברי הביטלז באלבום, ההסתגרות שלהם, וכמובן - העובדה שאף שיר משירי האלבום לא שוחרר כסינגל.

אבל את ההבדל הגדול ביותר עושה כאן ג'ורג' מרטין, שבעבודת אולפן מדהימה - מלאכת מחשבת של הכפלות, אפקטים ופעלולים מיוחדים - שהדבר הכי מדהים בה זו העובדה שהכל נעשה במכשיר של ארבעה ערוצים, בנה לאלבום סאונד עשיר וסימפוני, שגם הוא פתח את הראש למיליוני מאזינים ומוזיקאים ברחבי העולם.

וכך הגדירו הביטלז את הפופ מחדש - כז'אנר אומנותי שאין לו כמעט חוקים והגבלות, שנעשה בלי קשר למה שנחשב כטעם הקהל, למצעדי הפזמונים ולפלייליסטים, עם שירים שאי אפשר לשחזר בהופעות (לפחות לא אז), ולראשונה שימוש טוטאלי באולפן ההקלטות ככלי נגינה לכל דבר. כל אלה הפכו מאז ללחם חוקו של כל אמן פופ ורוק שמכבד את עצמו. חבל שמעטים כל כך הצליחו מאז לשחזר את העומק והמגוון של סרג'נט פפר. אלבום שבאמת מרשה לעצמו כמעט הכל.

***

אבל חשובה מכל זאת הזווית האישית שלי. סרג'נט פפר היה אחד מהאלבומים שהגיעו אלי בארגז קרטון מעזבונו של דוד אבנר, ולמיטב זכרוני היה גם הראשון שנשלף משם. בן 14 הייתי אז וכמו רוב בני גילי, הכרתי בקושי את עשרת שירי הביטלז שהשמיעו ברדיו והייתי רחוק מלהתלהב. אבל משהו בעטיפה הזאת פשוט אילץ אותי לשלוף את התקליט ממנה ולנגן אותו.

היום, כמעט עשרים שנה אחר כך, במידה רבה של ביטחון אני יכול לומר שמאותו רגע התחלתי לשמוע מוזיקה בצורה אחרת, וכל העולם שלי השתנה. זה היה האלבום הראשון שהיה לי ששיננתי כל פיפס, אפקט ושריטה בו, שהייתי יושב שעות בחושך, מנתח את מהלכי הבס והתופים, מנסה להבין מה המשמעות של קולות החיות ב''בוקר טוב'' (התשובה היא, כמובן, שאין), מנסה להבין איך הושפרץ העיבוד המטורף ל''למען מר עפיפון'' (לקיחת קטעים ישנים של אורגן מצעדים, גזירתם לחתיכות קטנות, עירבובם האקראי והדבקתם מחדש) ולתפוס מתי בדיוק נמוג צליל הפסנתר האימתני שסוגר את אחד מהרגעים הגדולים של המוזיקה בכל הזמנים, ''יום בחיים'', קטע ששנים רבות ליווה אותי גם בחלומותי. מאז נתקלתי בלא מעט אלבומים שאני מעריך יותר, אבל היה רק אלבום אחד שהפך עלי את עולמי בצורה כל כך קיצונית, למרות ששפם אני כנראה לעולם לא אגדל.

I Love To Turn You On
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©