הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
david bowie :: outside
virgin, 1995    [אלבום]
בואי שואל מתי החברה צריכה להגיד לאמן ''די!'', והאם לאמן מותר בנסיבות מסוימות לייצר סבל ו/או מוות כדי להפיק יצירת אמנות גדולה. לצורך כך הוא נעזר במונח Art-Crime. הוא לא הראשון שעשה זאת. חניבעל לקטר (''שתיקת הכבשים'') שאל את צופיו שאלה דומה: האם רצח יכול להיחשב אסתטי?
מאת: אורי ברייטמן בתאריך 01/08/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
elvis
costello

this year's
model
rosie thomas
only with
laugher can
you win
sun kil moon
ghosts of the
great highway
wire
pink flag
the pit that
became a
tower

behold! the
unseen
depedro
depedro
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8    דירוג הגולשים: 9 (11 מדרגים)

Outside
רוצים גם?
הקריירה של דיויד בואי היא מאבק הישרדות עקשני בעולם דינמי. הוא נלחם בציפורניים כדי להישאר רלוונטי בעיני קובעי הטעם בגופי התקשורת והאופנה. מנוחה על זרי הדפנה היא אף פעם לא אופציה סבירה עבורו. כשהוא יוצא מנצח, זה נשמע נהדר. בדיוק כשנדמה היה שבואי כבר לא יכול להפתיע, הוא חזר עם צליל חדש, המצאות אולפניות חדשות, רעיונות דרמטיים חדשים, קונספט אמנותי חדש - שלא הפכו ללהיט ענק כמו בריטני, אבל איפשרו לו לשרוד.

באמצע שנות התשעים הוא פנה לכיוון הסייבר-דיגיטלי. בשנה שבה רצחו לנו את רבין, הוא בנה מחזה גותי בלתי-לינארי על רצח ביום האחרון של המילניום. כרגיל, המוסיקאי הבריטי השנון עוסק במיניות מעוותת, עליבות, ניצול, טירוף ושליטה. אך הפעם הוא אורז את האלבום בקטעי-קישור מקאבריים, ובהם מונולוגים מהורהרים של הדמויות השונות.

לכאורה, זו רק דרמה בלשית בסגנון ''מיהו הרוצח?''. בואי מפזר הרבה רמזים, ואפילו פותר את הסיפור בסוף החוברת המצורפת לדיסק. בואי סופד לא רק לדמות הנרצחת, אלא גם למאה העשרים. בשלב מסוים המאזין יכול להבין שהעלילה היא רק סוג של תירוץ עבור בואי, כדי שיוכל לשרטט את העולם הפסיכו-מוסיקלי שלו. לשם כך הוא נעזר באדריכל מנוסה, ידידו הוותיק, אשף הסאונד והלחנים, בריאן אינו הגדול. ביחד בנו אלבום ארוך (כמעט 75 דקות), מגוון, פסימי, אגרסיבי, לעתים מסוייט ובכלל לא קל לעיכול.

בואי הוא גם צייר ואמן פלסטי מחונן למדי. הוא מחובר היטב לסצינת האמנות הבינלאומית, יוצר, מוכר וקונה יצירות אמנות רבות. אחד הנושאים היותר-מעניינים שהוא נוגע באלבום הוא הגבול בין האמנות לפשע, והרגע שבו החופש האמנותי הופך לסכנה אמיתית. במילים אחרות, בואי שואל מתי החברה צריכה להגיד לאמן ''די!'', והאם לאמן מותר בנסיבות מסוימות לייצר סבל ו/או מוות כדי להפיק יצירת אמנות גדולה. לצורך כך הוא נעזר במונח Art-Crime. הוא לא הראשון שעשה זאת. חניבעל לקטר (''שתיקת הכבשים'') שאל את צופיו שאלה דומה: האם רצח יכול להיחשב אסתטי?

אם אפשר לדבר כאן על ''שירים'', הרי שבואי לא מאכזב: האלבום מלא בקטעים אפקטיביים, למרות שההצלחה המסחרית שלהם היתה מוגבלת. ''Hallo Spaceboy'' הפך לטראנס-ערסים פופולרי (למרות שלטעמי זה הקטע הכי פחות טוב באלבום, בעיקר מכיוון שהוא חוזר על עצמו וגם מכאיב לאוזניים מרוב אומצה-אומצה). לעומת זאת, דווקא יצירה קלאסית לגמרי כמו ''Strangers When We Meet'' נותרה באפילה התודעתית של הציבור הרחב. מרשימים במיוחד הם גם הקטעים ''No Control'' הפילוסופי, ''We Prick You'' המחודד, ''I'm Deranged'' הפיוטי והסינגל שיצא גם בוידאו-קליפ ידוע-יחסית, ''The Heart's Filthy Lesson''.

מבין המוסיקאים ברי-המזל שהוזמנו לאולפן של בואי בשווייץ כדאי לציין את מייק גארסון על הפסנתר (מבריק כרגיל) ויוסי פיין (הוא משלנו) על הבאס. התלונה היחידה שלי: הליריקס לא צורפו בחוברת הקטנה והמרשימה-לכשעצמה. אבל היום, כשאפשר למצוא את הטקסטים הללו בלי קושי באינטרנט, אפשר להסיר גם את ההערה הזאת מהפרוטוקול. בואי אפילו ביקר בישראל שנה אחר כך, כדי לקדם את מכירות האלבום. הוא היה אחד האחרונים שעשו זאת.

הוא לא שכח לשלב בין קטעים ''קשים'' ו''קלים'', לא הזניח את המלודיות, את המבנה הרוקנרולי הבסיסי, את ההפקה המוסיקלית העשירה, את האיזון בין האיטי והמהיר, את הטקסטים המעורפלים שקשה לפרש. אפשר לשמוע רסיסים מ''תקופת ברלין'' הנסיונית שלו, שברי-פופ משנות השמונים, גלאם-רוק מהשבעים המוקדמות, ובעצם הכל מהכל. מה שבולט בעיקר היא ההפקה המוסיקלית המפוארת, עם המון שכבות ואפקטים סמויים. למרות שאחד הסינגלים מן האלבום שימש כשיר הסיום לסרט ''שבעה חטאים'' בכיכובו של בראד פיט, האלבום ''אאוטסייד'' מזכיר לי יותר מכל את סרטיו הסהרוריים והחידתיים של דיויד לינץ'. לא פלא שאחד השירים מתוך האלבום הזה נבחר לעטר גם את ''כביש אבוד'' של לינץ'.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©