 רוצים גם? |
|
 |
הדבר הראשון שקופץ לראש כששומעים את ''תתנהגי יפה'', אלבום הבכורה של שילה פרבר, הוא ההשפעות שלה. פשוט אי אפשר לדבר על פרבר מבלי לדבר על אלו שהיא ודאי שמעה לפני שהתיישבה עם הגיטרה והתחילה להקליט שירים. כל מי שישמע את האלבום הזה יקלוט את אותן ההשפעות, כל אחת בתורה, כל אחת תפורה על שיר אחר, לפעמים גם על יותר משיר אחד.
כבר עם השיר הפותח של האלבום, ''יום אחד גם את תמותי'' בעל הקצב שתופס אותך ולא מרפה, אתה ממהר לצעוק: ''PJ Harvey!'' וכמעט מוסיף משלך בשירת: ''Little fish, big fish swimming in the water, come back here and give me my daughter''.
בשיר השלישי (''לך'') היא פתאום נשמעת לך כמו פוליאנה פרנק. לחן רגוע יחסית, עד לפזמון, שם מגיעה ההתפרצות הלחנית והטקסטואלית (''אם את לא נותנת לי הרבה אני לא רוצה מעט, לא יכולתי לדבר ועדיין לא באת'') בצורה ששוב מזכירה את הארווי.
זהו אולי אחד הסממנים הבולטים של האלבום הזה. מעבר בין שני לחנים בשיר אחד. השיר מתנהל בצורה מסוימת, בד''כ עם גיטרה תזזיתית, עצבנית, כאוטית לעתים (''אדם חופשי'', למשל) עד שמגיע לשלב בו הוא נקטע עם לחן חדש (בד''כ בפזמון) שאחריו ישוב לזה הקודם.
בעטיפה הפנימית פרבר מצולמת בפוזה סטייל אדישה / קשוחה / לא מתרגשת, מבט של ''כן, מה אתה רוצה?'' בעיניה. הלחנים שלה ממשיכים לבנות את הדימוי של הבחורה שלא פוחדת להיות פחות נשית ופחות עדינה, לא מתנחמדת, זו שמסרבת לשחק את התפקיד שייעדה לה החברה. כמעין ממשיכה של קורין אלאל, אולי הרוקרית הראשונה האמיתית שלנו, פרבר יוצרת כאן את ''אל תקרא לי מותק 2003''.
''העיר הגדולה'', השיר החמישי באלבום, שהוא גם אחד הדגלים שלו, מסמן זאת יותר מכל. כשהיא מלווה בלחן לא מתחנחן שדופק לך בראש היא שרה באירוניה: ''תתנהגי כמו גיברת ברחוב וזונה במיטה''. לפני שאתה מעכל, השיר נגמר בפתאומיות ומעביר אותך לרצועה הבאה, ''לאט ומהר'', שם באווירה חללית עם ניחוח פורטיסהדי מתגלה עוד פן. ''אל תקנו את העוצמה שאני משדרת בלוק ובלחנים שלי'', היא כאילו אומרת. ''תקשיבו טוב לטקסטים ותראו שאני בעצם יצור פגיע ומפוחד''. ולא סתם מפוחד. אפשר כמעט לחשוד בנטיות אובדניות כששומעים שורות כמו ''הכל מתקדם תמיד בכיוון הנגדי'', ''אני יודעת איך תהום מתקרב אלי'' ו''חושך בוא תיקח אותי''.
וכשעושים מאמץ לשמוע היטב את הטקסטים שמוחבאים די טוב בתוך הלחנים הדומיננטיים, מגלים עוד דוגמאות כאלה. ''התפזרתי על המדרכה ונשארתי אבק של עצמי'', היא שרה ב''לילה'', שיר שאתה לא בטוח אם הוא עליה או על מישהו אחר, שכן הוא כתוב גם בגוף זכר וגם בגוף נקבה (''מבטיחה לי זמן לחשוב'', ''נמאס לי לשחק אותה שבע כשאני כל כך רעב'').
את רוב השירים היא מפנה לאיזו ''את'' מסתורית. מי זו אותה ה''את'', שיום אחד גם כן תמות? מיהי אותה בחורה מסתדרת שתחבק אותה מבלי שתבקש, זו שהיא מכירה כל-כך טוב שרק היא יכולה להבין את סוגי החיוכים השונים שהיא מקרינה? ידידה? חברה? אהובה? הטקסטים של פרבר לא מגלים. לפעמים הם כמו חידה, זועקים לפרשנות. לפעמים הם אניגמטיים מדי בכדי לנסות להבין (''או שכפתור האחת שלי נתקע על ON'').
שמות השירים נשמעים לפעמים כמו מילים במשחק אסוציאציות. ''שמיים'' (עם לחן כמעט עולץ), ''העיר הגדולה'', ''גשם'' (עם ההתחלה שמזכירה את רדיוהד) ו''לילה'' - השיר האחד לפני אחרון באלבום, שהסיום הארוך שלו, המשלב כלי נשיפה, נשמע כמו ביטוי אינסטרומנטלי להתמוטטות עצבים.
ואז, כשאתה כבר מתחיל באמת לדאוג לשילה, היא נפרדת עם ''טוצ'קה''. אפילוג מינורי , רגוע ומפויס. מזכיר ברוחו את ''גאולה'' של חמי רודנר או את ''יש לי סיכוי'' של אביתר בנאי. הפסנתר של דניאל סלומון מרפרף בעדינות על הטקסט המספר על המלאך שחזר. כשטורי איימוס, עוד יוצרת נשית שיודעת לשדר עוצמה לצד חולשה, דעתנות לצד כמעט התרפסות, השתמשה בדימוי דומה - ה''מלאך'' במטבח שלה צעק עליה (''I got the anti-Christ in the kitchen yellin' at me again'', ב-''Silent All These Years'').
אצל שילה הוא דווקא מפרגן, יודע שהיא החכימה במסע שלה, מסע שנמשך על פני 12 שירים שכולם ראויים, שאף אחד מהם אינו ''פילר''. מסע שמצליח להציג יצירה מגובשת, שלמה וקוהרנטית, למרות האניגמטיות שלה. המלאך של שילה לא שכח אותה, והיא איתו במטבח, מכינה לו את מה שהוא אוהב, אולי אומרת שלמרות דימוי האנטי-תזה לאישה הקטנה, גם היא תמורת חום מוכנה להיכנס למטבח ולאפות עוגיות.
בסרט ''אמריקן פסיכו'' מוצגת חבורה של אנשי עסקים עם אובססיה להשוואת איכות כרטיסי הביקור שלהם. הראשון שולף כרטיס על נייר איכותי, השני משווה עם כתב תבליטי והשלישי לוקח את הקופה עם כרטיס המודפס על נייר איכותי, עם כתב תבליטי שגם חסין למים (או משהו כזה...). בין הזמרות החדשות והוותיקות יותר שהוציאו אלבום בחודשים האחרונים, שילה פרבר היא זו ששולפת את כרטיס הביקור השלישי.
עם האנשים הטובים שמקיפים אותה אפשר להאמין שהיא עוד תגיע רחוק. אל תוציאו לאוורור את נעלי המכשפה ותצפו ממנה להיות הענבל פרלמוטר הבאה. למרות שגם רוחה של זו מרחפת על פני ''תתנהגי יפה'', לשילה פרבר יש מספיק כשרון בכדי להפוך דווקא את שמה שלה לשם ג'נרי, במקום להשתמש באחד שקדם לה.
