 רוצים גם? |
|
 |
כל הכבוד לאנשי פאסט מיוזיק שהחזיקו מעמד עד עכשיו. במשך למעלה מארבע שנים של פעילות בשמאל הקיצוני של מוסיקת השוליים בארץ, הם הצליחו לשמור על רמה גבוהה ואף למעלה מכך של אלבומים היוצאים תחת ידם.
אם לקחת בחשבון את ההנחה שהסצינה המקומית קטנה עד לא קיימת גם כך, ושכשמדובר ביוצרי אוף מיינסטרים מובהקים מאוד קל להיגרר אל מעבר לקו המפריד בין אמנות לקשקוש מוחלט - הרי שתנאי הפתיחה היו מראש לרעתם. לכן, צריך לברך על כך שהבלתי נמנע התאחר עד עתה. אכן כן, מדובר בדיסק הגרוע הראשון של פאסט מיוזיק.
המיותרים הם טריו צעיר (אדם קומן בגיטרה ושירה, דורון תמיר על הבס, ויוני קופר עם התופים) שרוכב על מהפיכת הרוקנ'רול מהשנתיים האחרונות, וכמו כל אחד מאותם הרכבים לא ברורה מה דעתו בנוגע לרווח שבין גראז' לבין פאנק לבין סתם רעש טהור.
אך אם אצל ה-Von Bondies, למשל, ניתן להאמין כי הם באמת גדלו על התקליטים של איגי והסטוג'ס, הרי במקרה של המיותרים עושה רושם כי מדובר בנערים משועממים שהורידו שירים של ה-Datsuns בסולסיק. הם נשמעים כמו חיקוי של חיקוי, משוללי כל פרספקטיבה ונעדרי מודעות עצמית (שדווקא הולכת חזק בקטע הזה). מבחינה מוסיקלית הם לא רעים בכלל, אבל גם דומים לכל הלהקות האחרות בסגנון.
המילים שלהם לא טיפשיות וחינניות, אלא פשוט מטומטמות:
''שמעת את מה שציוויתי אבל את לא מסכימה. אם תהיי ערומה אני אוהב אותך יותר. אם תמרחי עליי אני אתייחס אלייך'' (''סיליקון'').
''מסתכל עלייך את לא מבינה. אני מדבר איתך את סתם טיפשה. את משתטחת ונוחתת על הרצפה. יהיה קשה לגרד אותך מהרצפה'' (מטולה).
דומני שאפילו גברים הרואים במרב מיכאלי לא יותר מחתיכת בשר משומרת היטב, יזדעזעו מהיחס המשפיל לנשים המופגן באלבום. ורק לשם ההבהרה: לא מדובר בבתים מדגמיים, כי אם במילות השירים בשלמותם. המיותרים אינם ילדים רעים, אלא סתם מתבגרים נבובים הגדלים במערכת החינוך הישראלית.
אמנם ג'נגו הקליט את האלבום הזה (''הפקה'' זו באמת מילה גדולה מדי על העבודה האולפנית שנעשתה כאן), במה שנראה כג'וב האחרון שלו בלייבל לפני יציאתו מהעסק, אך אפילו עובדה זו לא תורמת ולו במאום מהרגשת הלו-פיי האיכותי שנתלוותה עד כה לרוב האלבומים של פאסט מיוזיק.
The Disposables הוא בהחלט שם גאוני ללהקת גראז', רק מה חבל שבמקרה שלהם הוא גם מוצדק לחלוטין (הנה, ההתחכמות המתבקשת הגיעה לבסוף. אפשר להירגע).
