השילוב של הקלידים המהדהדים עם המקצבים המהירים מזכיר, יותר מהכל, את הבריטפופ העליז של Carter USM, הרבה לפני שהחצ'קונים הראשונים עלו על פניהם של פרוטבאט וג'ימבוב. עם זאת, אפשר למצוא בו גם השפעות מלהקות כגון הניו-יורק דולז ומהאלבומים הראשונים של הראמונז
מאז מלחמת העולם השנייה, הקולנוע ההוליוודי אימץ לחיקו את האנגלית-העילגת-במבטא-מזרח-גרמני כשפתם הרשמית של הנוכלים והרשעים למיניהם. כעת, דמיינו את אותם רשעים מדברים בגרמנית שוטפת במקום באנגלית רצוצה, מתגלגלים לצורת נקבה ומאמצים קול שמזכיר את ג'ון ליידון, סולן הסקס פיסטולז, ותקבלו את הרוקרית המזרח-גרמניה נִינַה הַאגֵן. האגן נולדה במזרח ברלין, וב-76' ערקה למערב, שם התחברה עם להקת הפיוז'ן האלמונית Lok Kreuzberg, והקימה איתם את ה-Nina Hagen Band.
הגברת האגן והלהקה המעולה שלה, ממנה נפרדה לפני צאת אלבומה הבינלאומי הראשון ב-82', הקליטו לנו שני אלבומים מצויינים. Unbehagen היה אלבומם השני: אלבום גרמני ברוח הפאנק הניו-יורקי של אותה תקופה. האלבום יצא בזמנו רק בגרמניה, אך זכה להדפסות בינלאומיות מאוחר יותר בשנות השמונים, כשמי שהכתירה את עצמה בתואר ''אם הפאנק'' הלכה והתפרסמה בעולם.
וכמו בכל סיפור, גם כאן לא חסרה הנקודה היהודית - האגן היא רבע יהודיה בעצמה, ואף הופיעה פעם בארץ הקודש, ונתנה למני פאר ראיון בלתי נשכח, שבמהלכו התעקשה להחזיק בידה, מסיבה זו או אחרת, ציפור מתה.
פירוש שמו של האלבום הוא ''אי-רגיעה'', והאלבום אכן מסרב להרגע ולהשאר באותו מקום למשך יותר מדי זמן. האלבום עובר מהרגאיי של ''African Reggae'' אל שירי קברט עולצים כדוגמת ''Wenn ich ein Junge Waer'' (''אם הייתי נער צעיר'') של ריטה פאבונה (שהאגן בחרה להוסיף לו סיומת חדשה, על ההתערות בסצינת ההומואים המקומית), דרך מוזיקת הקרקס ההזויה של ''Auf'm Rummel'' (''בקרנבל'') והפאנק חדור-האדרנלין של ''Wau Wau'' (''הב הב''), באותה קלות שבה קולה של האגן הופך מלחישה ילדותית לצעקות מאיימות ובחזרה ב-Alptraum (''סיוט''), כשאת קולה הרבגוני משלימה הגיטרה של ברנארד ''פוֹץ''' פוֹטשקַה, שמקבלת את הביטוי הטוב ביותר בסולואים המשובצים באותו שיר.
השילוב של הקלידים המהדהדים עם המקצבים המהירים מזכיר, יותר מהכל, את הבריטפופ העליז של Carter USM, הרבה לפני שהחצ'קונים הראשונים עלו על פניהם של פרוטבאט וג'ימבוב. עם זאת, אפשר למצוא בו גם השפעות מלהקות כגון הניו-יורק דולז ומהאלבומים הראשונים של הראמונז. גם השפעות מהניו-ווייב לא חסרות, בעיקר בשירים כגון ''Wir immer leben... Noch'' (''אנחנו עדיין חיים לנצח''). ב-''African Reggae'' נטועים גם זרעי ההשפעה מהמוזיקה השחורה - הרגאיי, הסקא והדיסקו, שילכו ויפרחו במהלך הקריירה של האגן, כשבאלבומיה הבאים היא עתידה ליצור ניו-ווייב עמוס במוטיבים מאותם סגנונות, ממש כפי ש''מינימל קומפקט'' הישראליים הכניסו לניו-ווייב מוטיבים ים-תיכוניים.
מבחינת המילים, כישוריה הפואטיים של נינה מוטלים בספק. אין צורך להבין את המילים בכדי לקלוט את קלות הדעת שנוטפת מהן. דוברי הגרמנית שביניכם (או סתם אנשים שיקראו את התרגום של מילות השירים) ימצאו באלבום שיר אהבה פדופילי לנער בן 15, שיר סאדו-מזוכיסטי במסווה של שיר תמים על כלבים (או שאולי מדובר בשיר תמים על כלבים במסווה של שיר סאדו-מזוכיסטי?), שיר על פילוסוף נרקומן שנכנס לטריפ רע, ומטאפורות כגון ''הביצים שלו נהיו כחולות'' ו''יש לך נעליים כה סקסיות*''.
אונבהאגן לא מתיימר, לא מנסה, וגם לא מצליח להיות עמוק. הוא לא יימלא אתכם בזעם מהפכני, ולא יחלוק איתכם תובנות על החיים, האהבה והמוות. הוא לא ייסחוט מכם הנהונים מלאי הזדהות, וסביר להניח שגם לא ישנה את תפיסת העולם שלכם. בסופו של דבר, מדובר באלבום טיפשי, ילדותי, רדוד ושטותי לחלוטין - מה שלא מונע ממנו להיות 40 דקות קצרות מדי של כיף טהור.
