 רוצים גם? |
|
 |
אנדי סמית' זכה אצלי להכרה ראשונית כשמיקסס את הקטע המעולה ''Roadtrip'', פסקול לסרטון מולטמדיה קצר שהוטבע על אלבום ההופעה של פורטיסהד. רודטריפ היא מסע של כ-12 דקות בצליליהם ומקצביהם השרוטים של פורטיסהד, מעין שמיכת טלאים נהדרת שתפורה מסימפולי תופים, כינורות, קרקושי אבק-תקליטים, גיטרות מעומעמות, כל מה שמרכיב את המוזיקה של פורטיסהד. פסקול למוזיקת פסקולים.
מאוחר יותר התחוור לי שאנדי סמית' היה נוהג לפתוח את הופעותיהם של פורטיסהד בסטים גרוביים למדי, שמורכבים, בעצם, מאותם חומרים שפורטיסהד נהגו לבחוש בהם: פסקולים ישנים, בלקספלויטיישן, Fאנק, סול, היפ הופ אולד-סקול וניו-סקול, רוק סבנטיז, אייזק הייז, לאלו שיפרין.
The Document, כשמו כן הוא: תיעוד, מסמך. סט פריך ומרענן של 15 קטעים שסמית' תופר זה לזה במיומנות, כדי להוכיח לנו שאת בית הספר הוא סיים, ועכשיו הוא יכול לבד.
מילת המפתח פה היא גרוב. סמית' מלהטט בין סימפולי פורטיסהד מובהקים (הקטע הפותח נקרא GB Beats, ראשי התיבות של ג'ף בארו מפורטיסהד) להיפ הופ חדש וישן (ג'אנגל בראדרז, גרנדמאסטר פלש), לFאנק וסול (מרווין גיי, בארי וייט, ספנסר דיוויס) לאולדיז מפתיעים (פגי לי, טום ג'ונס), והכל טבול באותו מיץ חמים ומלטף ומרוכז: הגרוב. החצוצרות של בארי וייט, הגיטרות של The Meters, הסקרצ'ים של גרנדמאסטר פלש, הראפ הכבד והשמן של ג'אנגל בראדרז, הכל מקושר בתופים - מסומפלים, חיים - תופים, בלי הפסקה כמעט, לכל אורך הסט. והמיקסים, ברובם, נשמעים טבעיים לחלוטין. גרנדמאסטר פלש תפור לפגי לי כאילו הם נולדו מחוברים במותניים. היכולת של סמית' כדי.ג'יי. יוצאת מן הכלל. גם לליאם היולט מהפרודיג'י ששיחרר אלבום מיקס משלו (והרבה חומרים משיקים זה לזה בין שני האלבומים הנ''ל) יש מה ללמוד.
כשאני שומע את האלבום הזה, ממש רצות לי תמונות בראש, קליפים קטנים: פאנקי דדי עם פודלפון ופלטפורמות בסטודיו 54, הראפרים של סוף האייטיז עם הגרפיטי והפטיפונים השורטים, כדורי דיסקו בצבעים, מעילי פרווה, שפמים, סיגרים, גיטרות ווא-ווא, מתופפים מסוממים (כמו בקטע המצולם ההוא מוודסטוק, עם סנטנה והמתופפים שלא יכולים להפסיק), גראס, אל.אס.די, קוקאין בשירותים, חטיבת כלי נשיפה מיוזעת, תליוני זהב כבדים, סוויט מאמאז עם מכנסי עור צמודים - כל הדברים שהפסדתי כי לא הייתי כושי בארה''ב בשנות השבעים והשמונים, כי גיליתי את הFאנק רק לפני שנתיים.
היום כבר קשה למצוא גרוב כזה. מעטים ההרכבים שעוד מצליחים ליצור זהב טהור, ואנדי סמית' יודע טוב מאוד את מה כדאי להחיות בשבילנו. מסע מוזיקלי מהמם בין סגנונות וצלילים, ראפ ואינסטרומנטל, שחורים ולבנים, אנגליה ואמריקה, וגרוב, גרוב, גרוב, כאילו אין מחר. אם יש לך אוזניים וישבן לנענע, רוב הסיכויים שתצא מהאלבום הזה עם אפרו.
