הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Electronica
bent :: programmed to love
Ministry Of Sound, 2000    
לנייל היה אוסף לא מבוטל של תקליטים, וסיימון הביא איתו את שמחת החיים מחומרי ההאוס שעסק בהם עד אז. הם עישנו פרוזאק, שתו וודקה ושיחקו ''טומב ריידר''. עד שפתאום נמאס להם, הם הדליקו את הציוד שלהם והתחילו לשחק איתו. ברגע זה ממש נולדו Bent. מרגש, אה?
מאת: gemesh בתאריך 05/10/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
neu!
neu!
polar pair
cresh
neptune
towers

transmissions
from empire
algol
einsturzende
neubauten

strategies
against
architecture
iii
coldcut
let us play
lali puna
scary world
theory
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.5    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

מתכון לאהבה
רוצים גם?
כנראה שלא סתם קוראים לאלבום הזה Programmed To Love. הרי כל-כך קשה שלא להתאהב בו, כאילו בני האדם תוכנתו כדי לאהוב אותו (נקודה למחשבה). אני אשקר אם אגיד שזהו לא אחד האלבומים היותר מרגשים ששמעתי, אם לא המרגש מביניהם. מאוד עצוב בחלקו. אך עם זאת, הוא מושרה במין אווירה כל-כך שמחה, חגיגית ומאושרת שפשוט בלתי אפשרי שלא לעמוד בפיתוי ולהצטמרר כל פעם מחדש בכל קטע וקטע.

ישבתי וחשבתי איזה מהאלבומים שאני מכיר דומה לזה. באיזה מהאלבומים שאני מכיר יש גם את החגיגיות הזאת. אני יודע שתגידו שאין קשר, אבל מיד העלתי את Since I Left You המצוין של ה-Avalanches. אני יודע שהם בכלל לא עובדים באותה צורה, מושפעים מסגנונות שונים, וגם התחושה ששני האלבומים נותנים שונה באופן מאוד משמעותי. בכל זאת אני מוצא את הדמיון.

אני אנמק: שני האלבומים יכולים ללא כל בעיה לשמש כמנגינת רקע באירוע כמו לדוגמא ברית-מילה, בר-מצווה, חתונה (במיוחד...) ושלל מפגשים נוספים עם המשפחה המורחבת. ב-Bent אפילו בעטיפה אפשר לראות זוג בלבוש חגיגי, רשמי משהו, יושבים ליד שולחן, ועוגת-חתונה מבצבצת מעל (השולחן). ואפשר לשמוע לא פעם סימפולים של מחיאות-כפיים וקולות הידד לתזמורת זו או אחרת. ה-Avalanches משתמשים בזה הרבה יותר. כמעט בכל האלבום שומעים מחיאות-כפיים, ובחלק מהשירים גם אפשר להבחין בשיחות בין הסועדים. עכשיו השתכנעתם? אני מאושר.

בנוסף על כך, כמובן שיש את האסוציאציה הצפויה (אך המאוד לא מתבקשת) שתשווה את Bent ל-Air, ידידינו המופלאים. ואני שואל אתכם, כמה עוד אפשר? כל אלבום צ'ילאאוט/איזי-ליסנינג חובה שיושפעו מ-Air? אני חושב (ומקווה) שלא. הרי החיים נמשכים, וצריך גם קצת מקוריות מדי פעם. ''אנחנו בכלל לא עושים שום-דבר שדומה למה שהם עושים'' רוטן סיימון מילס, חצי הצמד Bent. לעומת זאת, השוואה בינם לבין Kid Loco (למה רק צרפתים?) מחמיאה לו יותר. את האמת, אני לא כל-כך מבין למה, הרי Air נחשבים ליותר מתוחכמים ומצליחים. ברור ש-Kid Loco יותר מתאים לקטגוריית ''האמנים הדומים''.

הצמד הבריטי, סיימון מילס ונייל טולידיי, כמעט ולא התפתח להרכב Bent. הם הכירו לפני יותר משלוש שנים, כשהתגוררו יחד באותה דירה. לנייל היה אוסף לא מבוטל של תקליטים, וסיימון הביא איתו את שמחת החיים (שציינתי מקודם) מחומרי ההאוס שעסק בהם עד אז. הם עישנו פרוזאק, שתו וודקה ושיחקו ''טומב ריידר''. עד שפתאום נמאס להם, הם הדליקו את הציוד שלהם והתחילו לשחק איתו. ברגע זה ממש נולדו Bent. מרגש, אה?

אלבום הבכורה שלהם, Programmed To Love, זכה להצלחה רבה מאוד, כנראה בעקבות שילובם של סיגנונות כה רבים בין קטע לקטע תוך כדי שמירה על התלם שמאפיין את Bent ועושה את האלבום כל כך שמח, מרגיע ופשוט מצוין.

עטיפת האלבום מיוחדת מאוד, היא עשויה מ-32 קוביות (כן ספרתי...), שכל אחד מהם הוא ציור בפני עצמו, בסגנון שונה. אני לא בטוח שזאת הייתה הכוונה הישירה שלהם, אבל בת'כלס, כל אותן קוביות מרכיבות תמונה מאוד מרשימה, שבאמת, אם לא הייתה עשויה מסגנונות שונים - הייתה מאבדת מהייחודיות והיופי שלה.

דבר נוסף שהרשים אותי (למרות שהם לא המציאו את זה), הוא שיש לא פחות מארבעה קטעים בני פחות מדקה. זה אמנם לא, איך אני אגיד את זה... מוסרי, אבל זה מראה שלא איכפת להם כל כך מה אחרים חושבים, ולא הולכים לפי הנורמה של קטעים בני שתי דקות ומעלה.

בלי הרבה קשר (עם קצת), יש לי וידוי קטן: אין לי מושג למה, אבל יש לי מעין שריטה כזאת, שאם שיר הוא מתחת לדקה - הוא חייב להיות הכי טוב בעולם. ההסבר הוא, שאם אמן כזה או אחר מרגיש שלם כשהוא שם באלבום שלו קטע של, נגיד, חצי דקה, בטח דחוסה בו מנגינה כל כך מושלמת שאין מה להוסיף. לכו תבינו...

אממ... כן, אוקיי. לאורך כל האלבום אפשר להבחין בהרבה גיטרות, תופים, כינורות, פסנתרים, קלידים ונבלים. הרבה כלים חיים. עם זאת, ההשפעה האלקטרונית מרחפת לה באוויר ומאוד קשה להתעלם ממנה. קטעים כמו ''Private Road'', ''Swollen'', ''Exercise Two'' ו-''Invisible Pedestrian'' כל כך מדהימים. פשוט תענוג. גם הקטעים הקצרים באלבום, במיוחד ''Laughing Gear'' הנפלא, מעוצבים בדיגיטליות כל כך חיה - שזה מפחיד. אחח, השילוב הזה...

לסיום, כדי להבהיר את הדמיון והשוני בין Bent לבין Air, אוסיף עוד כמה משפטים. דבר ראשון, Air שונים מאוד בסגנון יצירת הקטעים שלהם. הם מתייחסים בחשיבות רבה יותר ללחן השיר, להמשכיות הלחן, כמו ב-''Premiers Symptomes'' וכמו לדוגמא ''Talisman'' ו-''Ce Matin La'' (עזבו כרגע את 10,000 הרץ לג'נד), בשונה מ-Bent, שיוצרים מנגינה ומעבדים אותה בצורה שונה מאוד, בעריכה שונה ועם כלים שונים. גם Bent נעזרים יותר בתקליטים וסימפולים בקטעים שלהם, ו-Air כלל לא בכיוון הזה.

Moon Safari זכה להצלחה ולשבחים גדולים בהרבה מאשר Programmed To Love. אמנם לא הייתי מגדיר את הראשון של Bent כקלאסיקה מודרנית כמו האלבום של אייר, אבל שניהם מבחינתי מהווים פריצת-דרך מוזיקלית, ובגדר חובה מבחינתי. אתם מוזמנים לחתונה בזמן הקרוב? זו המתנה האידיאלית לחיים שלווים ומאושרים. בדוק.
שתף
אלבומים קשורים:
kings of convenience :: versus ||| blue states :: nothing changes under the sun ||| st. germain :: tourist ||| zero 7 :: simple things |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©