הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
robert wyatt :: cuckooland
hannibal, 2003    [אלבום]
אנחנו מקבלים וויאט שהיה כבר בכל הפאזות האפשריות, זכה להכרה של גאון ע''י מעריצים שרופים, וממצב של וויאט מרדני כנגד העולם, כנגד הטיפשות האנושית, כנגד חוסר ההגינות וחוסר הצדק ממצב של צעקה נגד הממסד ''למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר?'', לסטטוס ''אוהב להיות בבית''
מאת: יאיר יונה בתאריך 14/10/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
muse
hullabaloo
soundtrack
orphaned land
mabool
the mountain
goats

heretic pride
julie doiron
/ okkervil
river

julie doiron
/ okkervil
river
stone temple
pilots

stone temple
pilots
dream theater
when dream
and day unite
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9    דירוג הגולשים: 10 (6 מדרגים)

תראו מה יש לכם מתחת לאף
רוצים גם?
בוקר טוב!
השמש בשמיים, הציפורים מצייצות, החצוצרה נתנה תרועתה, אפשר להתחיל במשנה.

רוברט וויאט פותח את אלבומו החדש בצורה הכל כך אופיינית לו - קלידים עם סאונד של שטיח, גלעד עצמון הישראלי על סופרן סקס, ושיר אחד שמזכיר לנו שוויאט לא ייתן לנו מנוח לעולם וימשיך לתת לנו בראש עם האידיאליזם שלו בכל הקשור לדת. וויאט בז לדת ולטקסיות שבה, לאמונות התפלות, לעמודי הטוטם וחיי הטאץ' ווד של האלף השלישי, הבית האחרון: ''Superstition's like religion Bonsai version - faintly sad And I know that (I must admit it) Touching wood is just a bit mad''.

לא משאיר מקום לטעויות - צוחק עליהם מגבוה. השיר הזה מעניין אותי במיוחד, כי זו אולי הפעם הראשונה שוויאט חוזר להתעסק באופן ישיר עם נושא הדת, מאז שכתב בימי להקתו, Matching Mole, את ''God Song'', ואולי יש מקום לבחון את וויאט מימי המולז ב-72, ועד ימי הקוקולנד ב-2003. 21 שנה אח''כ, אנחנו מקבלים וויאט מפוכח יותר, וויאט שהיה כבר בכל הפאזות האפשריות, זכה להכרה של גאון ע''י מעריצים שרופים (שכותב שורות אלה חייב להתוודות ולהצהיר על שייכותו לקבוצה מופרעת זו), וממצב של וויאט מרדני כנגד העולם, כנגד הטיפשות האנושית, כנגד חוסר ההגינות וחוסר הצדק - וויאט מקבל על עצמו תהליך שלקח גם אריק איינשטיין - ממצב של צעקה נגד הממסד ''למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר?'', לסטטוס ''אוהב להיות בבית''.

אצל וויאט, הוא תמיד אוהב להיות בבית, אבל גם בבית הוא ידע להרביץ בנו את האידיאל שלו, בשירים כמו ''Shipbuilding'' שכתב אלביס קוסטלו, או ב-''Dondestan'' מתוך האלבום באותו השם. דומה היה כי לאור אלבומו הקודם, ''Shleep'', וויאט נרגע במקצת, התיישב במקצת, לקח את החיים יותר בקלות והעדיף לשקוע בכסאו הקבוע, ולהסתכל על האגם מהחלון, תוך שתיית ספל תה חם, שמיכת צמר, אח בוער, אלפי (אלפרדה בנג') אשתו לידו, ומרגוע, כך גם ניכר מעטיפת שליפ.

אבל באלבום הזה, וויאט חוזר. הוא כועס, הוא כועס על חוסר הצדק החברתי, הוא כועס על המלחמה המיותרת, הוא כועס את רעב העניים, וזועם את זעקת היתומים. בשיר ''Old Europe'', עבודת סקסופונים וקלרינט נהדרת של גלעד עצמון, וויאט הלחין לחן יפהפה למילים של אלפרדה בנג', שהוקסמה מסיפור אהבתם של מיילס דיוויס, החצוצרן המיתולוגי, וג'ולייט גרסו, זמרת צרפתית ידועה, בפריז של 1949. סיפור התרפקות כזה, הומאז' קטן למקלרן ''Jazz is Paris and Paris is jazz''. אבל כמובן שכל שיר עם לחן ג'ז, ומילים על פריז וג'אז יקבלו את תחושת אותו ההומאז - אז זה לא חוכמה.

נוסטלגיה בין השורות, Cherchez la femme (מחפש את האשה) שחמקה מהדלת האחורית לחמימותו של אהוב אחר - כן, גם סיפור האהבה שבין מיילס לג'ולייט, שפרח בפאריז, הסתיים כשחזרו למציאות, התפוח הגדול, ניו יורק. וויאט מגדיל לעשות וכותב בכמה שירים על מה הם מדברים, כדי שהקורא, להלן אני, לא יישאר מבולבל כשהוא לא בטח על מה השיר מדבר. אולי יש בזה חסרון, ואולי לא.

כדאי לציין בשלב הזה שוויאט חזר לנגן תופים. הנפילה מהחלון, שבה ריסק את עמוד השדרה שלו ונשאר נכה לכל החיים, נטלה ממנו את היכולת לתופף (ופה כדאי לומר שמי שלא שמע את התיפוף של וויאט בימי סופט משין או מצ'ינג מול - לא שמע מתופף ג'אז רוק כזה מימיו), כך יצא שוויאט התרכז בעבודות הסולו שלו בעיקר בתיפוף מינימלי, אם בכלל, כאשר הוא הופך את המצילות שלו ממרכיב עזר למערכת התופים השלמה - לכלי הנגינה המרכזי. באלבום הזה, כאמור, וויאט נזכר כמה שזה כיף לו לתופף, הדחיק את חוסר הבטחון שהיה קיים שם במשך שנים, והחל לתופף תוך שהוא נעזר בחברים בשביל החלקים הדורשים שימוש ברגליים.

לא הייתי מתעכב על נושא התופים כל כך הרבה, אם העבודה פה לא הייתה פנומנלית, זה היה החלק החסר בכל האלבומים כדי לעשות את היצירה שלו ליצירה שהוא חתום במאה אחוז עליה. וויאט כבר ניגן קלידים, גיטרות, בס, חצוצרה ושאר כלים אחרים - אבל באלבום הזה אנחנו עדים ליכולת התיפוף המרשימה שלו כ-30 שנה לאחר שכמעט זנח את הכלי, או לפחות - לקח אותו לכיוון אחר. וזה, אפעס, מרגש מאד לשמוע.

אחד השירים החזקים ביותר באלבום הוא ''Forest'' ששוב, כתבה אלפי אשתו. היא הפכה להיות חלק מרכזי באלבומיו של וויאט, תוך שהיא משמשת לו השראה רעיונית לקונספט של רוק בוטום, אלבומו פורץ הדרך מ-74, כותבת מילים פה ושם, מעצבת גרפית את האלבומים, אבל החל מ-Dondestan מ-91, היא הפכה להיות שותפה מלאה בכתיבת המילים באלבומיו הבאים.

כאן היא תורמת 5 טקסטים, מאד חזקים, שהטוב ביניהם הוא ''Forest''. השיר הזה - שמארח גיטריסט עלום בשם דיוויד גילמור, ווקאליסט עלום בשם בריאן אינו ואת הקונטרה בסיסט הישראלי ירון סתוי - מחזיר אותי לביקור הפרטי שלי על אדמת פולין במסגרת טיול המחנות שעשיתי אי שם בכיתה י''א. שם הלכנו קבוצת נערים מתבגרים, עדים להיסטוריה, ואני זוכר שראיתי את העצים האלה מסביב, ירוקים כאלה, וחשבתי לעצמי, העצים האלה, הם חסמו את הכל, הם חסמו את המראה, את הריח, את הקולות, את הצרחות, את האימה.
אלפי מתייחסת בשיר הזה לאותם עצים ממש, לאותו היער, תוך שהיא שרה את שיר קינתה של נערה צועניה על הנהר, הירח מציץ למעלה - הוא העד היחיד למה שקורה.

הלחן בשיר משרת היטב את המילים, והוא מגיע לשיאו בבית שבו הוא שר, ''Like the sun on the forest Her song rises up, from The ashes of Auschwitz The death camp at Lety The white cliffs of Dover The song of the Roma Lives on and on''.

האזינו כל יושבי חלם - מבעד ליער, מבעד לירוק, נעשים דברים איומים. פעם היו מקימים מחנות מיוחדים בשביל זה, היום זה נמצא לנו מול העיניים, ב-CNN, בטלוויזיה, בכל מקום - כבר אין יער שמסתיר, הכל לעיני הכל. אבל אנחנו נכשלים לראות, אנחנו מפספסים שוב. וויאט זועק את הזעקה של כל אלה, שמאחורי העצים האלו, נחשפים בערוותם. שוב, וויאט מסביר בתוך חוברת המילים למה הוא מתכוון בחלק מהמילים (מה זה Dover, מה זה Lety).

השיר ''Beware'', שכתבה קארן מנטלר (בתם של מייקל מנטלר וקארלה בליי, שעבדו עם וויאט בעבר) לאלבום, מציג את הפרנויה, הפחד, ההליכה על קצות האצבעות, שאצלי לפחות מתחבר באופן הדוק לשיר הקודם, ''Forest'' - ואם נקרא לילד בשמו, The Holocaustic fetish שיש לכל בני האדם בצורה כזו או אחרת. מייקל אוונס מתארח בעבודת תיפוף יוצאת מגדר הרגיל, ושיר שמשאיר אותך קצת מעוך בתוך הכסא. רק תזהר.

אם אפשר לומר שיש שיר נושא לאלבום , הרי שהוא ''Cuckoo Madame'', שיר שמילותיו נכתבו ע''י אלפי, ומבוצע כולו ע''י וויאט, שיר שעוסק בצורה מבריקה בהלם פוסט-טראומתי של אחרי המלחמה.

בשיר ''Lullaby For Hamza'', שוב, לחן לטקסט מבריק של אלפי, וויאט שר את שיר הערש לחמזה, בנה של אשה עירקית, שנולד בהפגזות מלחמת המפרץ הראשונה, בית החולים נפגע קשה, והלידה לא הלכה באופן חלק, והייתה דאגה להשלכות ההפצצות על התפתחות הילד. שיר הערש הזה מבקש שקט לילדים, העולם שוב טועה, תנו לגדול בשקט, אבל קודם - תנו לישון בשקט. אפשר לראות את השיר הזה גם בצורה שונה במקצת, שבו הילד שר להוריו את שיר הערש ולאו דווקא ההפך. וויאט ניסח זאת בצורה קולעת באלבומו הקודם, כשאמר, ''Lay me off please, I'm so tired''. זו ההגדרה הקולעת, לאדם התשוש.

מכיוון שעד עכשיו, וויאט עוסק בנושאים קשים וכואבים, הוא חש שהמאזין צריך הפסקה מסוימת, ומכיוון שעברנו רק חצי אלבום, והאלבום כולו הוא מאד ארוך, וויאט מקדיש לנו חצי דקה הפסקה באמצע האלבום. טריק נהדר שאהבתי מאד, שמייד אחריו מתחיל השיר הבא, ''Trickle Down'' בסערה ג'אזית שמאד מזכירה את הרוח של ''Ruth Is Stranger Then David'',אלבומו השלישי.

ננצל את ההפסקה עד שהוא יחזור למיקרופון בשביל לציין את שני המוזיקאים הישראלים גלעד עצמון (כלי נשיפה), וירון סתוי (קונטרה בס), שהם המוזיקאים הבולטים ביותר באלבום, ועושים עבודה יוצאת מגדר הרגיל . עצמון נותן את הנופך הכלייזמרי שלו בקטעים מסוימים, שיוצר ניחוח מאד מעניין בקטעים כמו הקטע החותם את האלבום, ''La Ahada Yalem (No One Knows), שיר שהושר במקור ע''י עמל מרקוס.

וויאט, שלאורך כל הקריירה שלו דאג לבצע גרסאות כיסוי לצד שירים מקורים (ודי אם נזכיר את ''Round Midnight'' של ת'לוניוס מונק, שזוכה לביצוע אדיר באלבום ''Mid Eighties'', או הביצוע המרתק שלו ל-''I'm a Believer'' של המאנקיז, או כל האלבום Nothing Can Stop Us, שבו יש רק שיר אחד מקורי). פה בוחר וויאט לטפל בשיר הדי לעוס של ג'ובים - ''How Insensitive''.

סטנדרט הג'אז הזה זכה להמון גרסאות כיסוי, מפורסמת במיוחד זו של סטינג. פה וויאט מפתיע שוב. הנוכחות הווקאלית שלו, שעליה אין בכלל מה להגיד פרט לכך שהיא יכולה להביא אותי לידי דמעות פעם אחר פעם, מטפלת בשיר הזה בכפפות של משי, ונותנת לו רענון מסיבי שמאפשר לי לשמוע אותו בלופ הלוך וחזור, ג'אז מרגש על סיומה של מערכת אהבים. קארן מנטלר עושה קולות ומביאה את השיר לאחד הפסגות של האלבום, ותרשו לי להיות קצת נסחף וקיצוני - מביאה את הביצוע הזה לתואר הביצוע הכי טוב ששמעתי לשיר הזה. קשה לקחת משהו לעוס וטחון עד העצם, להדביק מחדש ולמכור כמוצר חדש. וויאט עושה את זה בצורה פנטסטית.

מפסגה לפסגה אחרת, קארן מנטלר כותבת שיר נוסף בשם ''Mister E'', שבו מנטלר מציעה לכולנו לא לחשב את הרגע הבא, את העתיד לבוא, פשוט ''לזרום'' (איזו מלה קשה), הדברים לא יכולים להיות גרועים בהרבה, הם אולי ישתפרו, תנו צ'אנס, סימכו על עצמכם, אמצו את המסתוריות, אל תפחדו.

Cuckooland פורש לפנינו וויאט בוגר יותר, מפוכח, הוא תמיד ידע לקלוע בדיוק לרגש הנכון, להזיז את המיתרים הנכונים בלב של המאזין, ע''י אימוץ הטקסט הנכון ותפירת המלודיה והעיבוד הנכונים.

אפשר להתחבר לאלבום הזה משמיעה ראשונה, ואפשר להתחבר אליו רק משמיעה 20, לי זה לקח בערך כמחצית מזה. זהו אלבום מאד נוקב, בעיקר חציו הראשון, מאד אידיאליסטי (למעט השירים שעליהם פורט למעלה, יש שיר בשם ''Foreign Accents'', שבו וויאט מתמודד עם הפצצות על הירושימה ונגאסאקי, עם ראש ממשלת אירן לשעבר מוחמד מוסדיי ועם הישראלי מרדכי וענונו שנכלא לאחר שמכר סודות אטום. על כל אחד מהסיפורים יש פירוט בתוך החוברת, כאשר מגדיל וויאט לעשות ומפרסם דרך ליצור קשר עם הקמפיין לשחרור וענונו ומזה''ת ללא נשק גרעיני) ומאד ארוך.

בשמיעות הראשונות הוא באמת מאד מתיש, אבל ככל שהזמן עובר, המאזין לומד לקלף את כל השכבות מהאלבום ולקבל כל שיר כפנינה נהדרת בפני עצמה, שהיא חלק מקונספט שלם של האלבום, אבל עומדת בפני עצמה.

ואם האלבום נפתח בקריאת ''בוקר טוב עולם, תראו מה יש לכם מתחת לאף ואתם לא רואים'' , הרי שהאלבום מסתיים בגרסה אקוסטית לשיר של עמל מרקוס, בעיבוד חליל וקלרינט מרגשים של גלעד עצמון, שנותנים לשיר, שמבוצע במקור בערבית, ניחוח כלייזמר יהודי, מאד עצוב, ורק סימבולי שהקטע נקרא ''No One Knows''. תראו מה יש לכם מתחת לאף, ואתם לא רואים.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©