 רוצים גם? |
|
 |
ראוי לציין כי טעמי המוזיקלי הוא מגוון למדי ואני נוטה להאזין לסוגים שונים של מוזיקה, אך נטיית ליבי על פי רוב היא לתחום הרוק. לכן לא האמנתי שאלבום אלקטרוני יעורר בי כזאת תחושה של יראת כבוד והנאה. קשה להגדיר את הסגנון האלקטרוני המדויק, כי יש בו הרבה. מגוון של מקצבים, פסיכודליה, צלילים מאתגרים, מלודיות מרתקות וסימפולים שמשתלבים בצורה מושלמת באווירה הכללית. אי אפשר שלא להבחין שההשפעות הן רבות ושונות. היופי הוא איך שהכל נתפר לכדי יצירה אחת שלמה ולא תלושה.
Depth of Despair (או בקיצור DOD) , לפי הכתוב על אריזת הדיסק, הוא שחר מלמד. בחור בן 20 מחיפה שזהו אלבום הבכורה שלו בלייבל Spiritual Beings. לייבל חדש גם כן, שלפי הכתוב שם, שם לו למטרה להפיק דיסקים איכותיים ובזול. ואכן כזה הוא הדיסק. קשה שלא להתרשם מהמקצוענות שמפגין מלמד. החל מהטיפול האינטליגנטי והבוגר במוזיקה וכלה בסאונד העוטף כבר מהצלילים הראשונים. קשה עוד יותר להאמין שזהו דיסק בכורה של צעיר ישראלי. נראה כי את האלבום הזה יצרו שעות של השקעה וניסיונות, ויותר מכל, נשמה, שמצליחה לעבור גם דרך המדיום האלקטרוני וגם דרך כלי נגינה אחרים שמבליחים מידי פעם.
האלבום הוא יצירה אחת ארוכה ושלמה. כזו שיש להאזין לה מתחילתה ועד סופה. כל רצועה מצליחה להיות שונה ודומה בו זמנית לאחיותיה. כל רצועה היא שלב אחר במסע שמתמשך ללא הפסקה לרצועה הבאה. סוג של פינק פלויד אלקטרוני. לפעמים התחושה היא שזה פסקול של סרט. האווירה היא מלנכולית ברובה. לא מפתיע בהתחשב בשם האומן והאלבום. נראה כי ניגודים והקו הדק שביניהם הוא הקונספט הרעיוני שמופיע בחלק ניכר משמות הרצועות: ''Passive Aggressive'', ''Bipolar Mood Swings'', ''Between Black & Grey'' וההבדל בין ''The Burn'' לבין הרצועה העוקבת, ''Patient'' (ולא נשכח את שמו הייחודי של האלבום). אולם הניגוד האמיתי הבולט והמוצלח הוא בטעם העצוב של המוזיקה לעומת המקצבים הסוערים שמתמזגים ביחד עד שהניגוד נעלם.
התענוג האמיתי הוא בעצם להבין את האלבום. לא נראה לי שמשמיעה ראשונה אפשר להבין אותו לעומקו, לפחות לא מעבר להתרשמות ראשונית מההפקה או מהצילום המוצלח על העטיפה (דווקא את העיצוב הפנימי לא אהבתי). כל האזנה מחודשת מגלה עוד איזה רובד של צלילים שלא הבחנת בהם קודם: מלודיות קטנות ושקטות שפתאום עוברות ופוגעות דרך מקצב דומיננטי, סאונדים יצירתיים וסימפולים שנדמה שנוצרו במיוחד לאותו קטע. פתאום אחרי כמה האזנות אתה מצליח להבין את הסיפור. שיש כאן יותר מאשר עירבוב של מקצבים וצלילים. שכל צליל וביט נוצרו במדויק בשביל מטרה מסוימת והם סודרו ככה כי יש להם משמעות. אולי כאן נעוץ סוד ההצלחה, האלקטרוני מצליח להעביר תחושות של ממש ולגרום לך לחשוב, מקום שהיה עד עכשיו, לדעתי, נחלה רחוקה יחסית מהז'אנר הזה.
למרות ההצלחה לכל אורכו, יש כאן מספר קטעים שמצליחים להרים ראש, לפחות בשבילי. לא יכלה להיות התחלה יותר טובה לאלבום מאשר ''Passive Aggressive''. קטע שמכניס אותך לאט לאט לאווירה ומכין אותך בעדינות לבאות. הרצועה החמישית, ''Obsessive Compulsive'', היא שילוב אולטימטיבי של הקרוי אלקטרוני עם גיטרה קלאסית נוגה, בקטע שמתפתח לאט לסערה מוזיקלית.
''Bipolar Mood Swings'', הקטע התשיעי בדיסק, עובד בדיוק הפוך. הוא מתחיל במקצב מלהיב שהופך בלי להרגיש לקטע איטי ומלהיב בדרכו הוא, ששיאו במעין תפילה מסלסלת של אישה לשמיים, שמעבירה צמרמורת בגוף. נראה לי שגם הפינלה לא יכולה הייתה להיות טובה יותר מהקטע האחרון, ''Dawn of Despair''. הוא מתחיל במלודיה מיוחדת ויפהפיה שמגיחה בו שוב בהמשך, ומציין את ''זריחתו של הייאוש'', למרות שחשבנו שאולי הגענו לקיצו עם תום האלבום.
לא התכוונתי להלאות אתכם יותר מידי בדיבורים. אני ממליץ בחום לכל מי שמוזיקה מעניינת אותו, בלי קשר לז'אנרים כאלו ואחרים, שרוצה להכיר מוזיקה שונה, כזו שמצליחה לגרום גם למחשבה, לתחושות ואפילו לרגש, לחפש את הפנינה הזאת ולקנות אותה (כרגע בחיפה או באתר של הלייבל), במיוחד לאור מחירה הזול.
כל זה רגע לפני שגם את Dod יחטפו לנו לחו''ל.
