הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
smashing pumpkins :: mellon collie and the infinite sadness
hut, 1995    [אלבום]
בסרט טלויזיה שמסקר את תולדות הפמפקינז, היה זה המפיק האגדי Flood, אם אני לא טועה, שאמר כי לא ראה בחייו להקה שעובדת כ"כ קשה על אלבום. אז מה בעצם יש לנו כאן, מתחת למעטפת הגרנדיוזית עם השם הארוך והמפוצץ? קודם כל שירים מצוינים
מאת: h2s בתאריך 02/11/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
כוורת
צפוף באוזן
amon duul
psychedelic
underground
megadeth
rust in peace
slipknot
Iowa
the arcade
fire

funeral
cheval de
frise

cheval de
frise
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.4    דירוג הגולשים: 8.8 (8 מדרגים)

מלנכולי על הגג
רוצים גם?
פסנתר.
שתי דקות, אולי שלוש. וזה כ"כ יפה. אחריו בא "Tonight Tonight", זה עם הקליפ המגניב, ובכלל, עושה רושם של קניה מוצלחת. אמנם באיחור, השנה היא 2001, אבל 40 גילדן תמורת אלבום שבארץ נמכר במחיר השערורייתי 180₪, זו בהחלט עסקה טובה. אחרי שהשקעתי חודשיים בצימצום פערים מוזיקליים באגף של ת'ום יורק (דה בנדס עד קיד איי) ויצאתי מאוכזב, החלטתי למצוא לי מלך רוק אחר, והשקעתי לא מעט ממון בקירח המגלומן. בסדר לא כרונולוגי בעליל חקרתי את פועלו, ואחרי משינה הנקטל (אך המעולה), הגעתי אל הכפול רב התשבחות.

אשקר אם אומר שנפלתי שדוד בשמיעה הראשונה. את "Tonight Tonight" אף פעם לא אהבתי קודם לכן, וכל השירים שאחריו עד ל-"Bullet with Butterfly Wings" נשמעים אותו דבר. מה גם שקניתי משומש שהמערכת הדפוקה שלי בקושי מזהה, ולמי באמת יש כח לשמוע את כל זה. אחרי כמה וכמה האזנות התחושה השתנתה.

השנה היא 1995. גראנט היל מככב במדי הדטרויט פיסטונס, עבדכם הנאמן לומד לסלסל ולהטעים את פרק א' של ספר ירמיהו, קברו של קורט קוביין עדיין חם ובילי קורגן קופץ מעל הפופיק. שנתיים אחרי האלבום המצליח ביותר שלהם עד אז (והאהוד ביותר) משחררת להקת הדלעות המדהימות אלבום אולפן כפול, זהו אלבומם הרשמי השלישי.

שלוש שנים מאוחר יותר הם ישחררו אלבום על בסיס אלקטרוני, ושנתיים אח"כ אלבום בחזקת גראנד פינאלה שנכשל מבחינה מסחרית. בכל מקרה, ב-95' זה נראה כמו התאבדות. 28 שירים מעורבבים באוירה כללית של רוק או דיכאון או שניהם או הבלבול הקורגני, לעולם לא יהיו קלים לעיכול בבת אחת, בטח לא לקהל הרחב. בכלל, היסטורית, המוזיקה המסחרית מעולם לא קיבלה בהבנה אלבום כפול שיצא מיד לאחר ההצלחה הגדולה ביותר (והאחרון בהם הוא כמדומני ג'יי זי, אם נוציא את אאוטקסט, כי מדובר בשני אלבומים נפרדים...).

בסרט טלויזיה שמסקר את תולדות הפמפקינז, היה זה המפיק האגדי Flood, אם אני לא טועה, שאמר כי לא ראה בחייו להקה שעובדת כ"כ קשה על אלבום. אז מה בעצם יש לנו כאן, מתחת למעטפת הגרנדיוזית עם השם הארוך והמפוצץ? קודם כל שירים מצוינים, כמובן. נוכל למצוא כאן "להיטים" כמו "Bullet with Butterfly Wings" ו-"1979" [האחרון, אגב, זכה לרמיקסים לא רעים כלל וכלל (גם ממובי) ומבחינת התקופה נדמה לי שהיה מדובר בתקדים - רמיקסים דאנסיים להרכב רוק אינדי].

נוכל למצוא את פצצות הרוק "An Ode to No One" ו-"Bodies", שמציגות את בילי במיטבו, מה שמראה שהוא הכי נותן בראש כשהוא מאוכזב מאהבה כזו או אחרת. יש גם פופ רוק מצויין בדמות "Muzzle", וגם בלדות מרגשות, שמעל כולם ניצבת בגאון "Galapogos", השקט והמרטיט. "ספרי לי שאני עדיין האדם שאני אמור להיות / לא אכחיש את הכאב / לא אכחיש את השינוי", הוא לוחש/שר/צועק.

הטקסטים של קורגן מתגלים כאן בתפארתם. מההכרזה המפורסמת שב-"Zero" ("ריקנות היא בדידות / בדידות היא נקיון / נקיון הוא אלוהות / ואלוהים ריק / ממש כמוני"), דרך דימויים פיוטיים ששזורים בכעס של מערכות יחסים (אולי סימן ההיכר של הטקסט הקורגני), דוגמת "To Forgive" ("10 פעמים הוזז / שכחתי כבר איפה הכל החל / בן ממזר של בן ממזר של / ילדה של השמש בעלת עיני פרא") או התרפקות כזו או אחרת על העבר דוגמת "1979" או "Jellybelly" ("ברוכים הבאים לשום מקום מהר / שום דבר פה לא נמשך / שום דבר מלבד זכרונות / של מה שמעולם לא היה").

האלבום הכפול מחולק כך: החלק הראשון שנקרא "מזריחה עד לדימדומים" והחלק השני שנקרא "מאור דימדומים לאור כוכבים". מלבד הבחורה הרנסאנסית שבוקעת מכוכב על העטיפה או לשמש השוקעת בעטיפה האחורית, לא מצאתי קשר כ"כ בין השמות לתוכן היצירה. בחלק הראשון באמת ישנו שינוי סגנונות חלק שעובד לטובת האלבום (הפסנתר החרישי, רוק מחוספס, רוק שקט, רוק עצבני, רוק שקט שמסתיים בשיר שכתב ג'יימס איהה, הגיטסריסט, שמשום מה תמיד נשמע קיטשי להחריד (אבל לפעמים זה לטובתו).

בחלק השני לא כך הדבר, ונראה שכל שיר השתרבב למקומו בטעות. נוציא מכלל זה את ההתחלה, בה נשמעים חברי הלהקה מכוונים את כליהם ומנגנים מוזיקה שהיא פשוט מוזיקת פתיחה לדיסק, לא יעזור איך אנסה לתארה. אפשר להוציא מכלל זה גם את שני השירים האחרונים, בגלל שמותיהם: "By Starlight" ו-"Farewell and Goodnight".

אולי זוהי באמת הסיבה שהדיסק הראשון הוא הרבה יותר טוב. מלבד היותו זורם יותר הוא מגיש שירים הרבה יותר טובים, ומביא רצף של לפחות 12 קטעים משובחים עד מעולים מתחילתו ועד סופו. בדיסק השני בילי מתחיל רועש, משקיט, מאבד שליטה לגמרי בקטע השישי, משקיט (הו "Stumbleine" המרגש...), מרעיש ושוב מאבד את זה, משקיט ואפילו קורץ קלות למוזיקת סול (!)... נראה שלעולם לא אתרגל לחלק הזה כמו לחלק הקודם. מה גם שהוא שזור בכמה וכמה שירים די בינוניים. מצד שני, למה אפשר לצפות וזה לא מה שיהרוס אלבום כל כך טוב.

איפה שהוא בין צילומי הקליפים של "Bullet with Butterfly Wings" ל-"1979", בילי קורגן חווה התחפפות לא ברורה, גילח את ראשו ולאט לאט יצר לעצמו תדמית של עוף מוזר בשמי הרוק העולמי. אם הקול הצווחני/צפצפני לא עשה את זה למישהו לפני כן, הרי שהקרחת, הלבוש השחור, החצאיות והגידול המגלומני שצמח לסולן (בנוסף לאיפור שהגיטריסט האסייתי החל להקצין, בעיות הסמים של המתופף והלבוש השקוף של ד'ארסי הבאסיסטית) בטוח לא עזרו לגיוס מעריצים חדשים (אולי בעצם חוץ מד'ארסי). לא שזה הפריע לאלבום להכנס ישר למקום הראשון בבילבורד ולהחטף מהחנויות (4 מיליון עותקים עד שעבר ההייפ).

תקראו לי אדיוט, תצחקו עלי, תשטפו אותי במקלחת ניימדרופינג של רגעי הרוק הגדולים בהיסטוריה, ועדיין ארגיש בלב צביטה קטנה בדמות משאלה. הרי יציאת האלבום הזה מהווה את אחת ממשאלותי הספורות להיות שם בזמן שזה קרה. להיוולד כמה שנים קודם ולהיות במקום אחר ולהיות מופתע יחד עם כל העולם מהאומץ שבאלבום ומהעובדה שהרוק לא מת עם הבלונדיני הצרחני ההוא, להיות נוכח באחד מסיבובי ההופעות הסוחפים בכל הזמנים וללוות אותם גם אחרי ש(לכאורה) גמרו את הסוס. אבל גם אם זה לא יקרה, וסביר להניח שזה לא יקרה, אותו אלבום כפול מסובך ומתוסבך ישמש כמו תמונה במילון משלי ליד הערך "רוק".
שתף
אלבומים קשורים:
smashing pumpkins :: siamese dream ||| smashing pumpkins :: adore |||

אמנים קשורים:
zwan || 

סגנונות נוספים:
Alternative Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©