 רוצים גם? |
|
|
 |
''ציפור, מה את מזמרת, מישהו אחר מזמר מגרונך, מישהו אחר חיבר את שירך, שר בבית דרך גרונך'' (''בעיות זהות'', יונה וולך).
אלבום הבכורה של לנסז, פרוייקט בו נוטלים חלק יוצרים ערבים וישראליים מבאר שבע, בראשם ג'ואן ספדי, יצא בשנה שעברה, נכתב באנגלית, ונקרא בצורה מודעת, מלאת ביקורת עצמית, ''Short Cuts'' (קיצורי דרך).
ג'ואן (30), שנדד בשנים שחלפו בין נצרת, מקום הולדתו, אירופה, המזרח הרחוק ואילת עד שקבע את ביתו החדש בבירת המדבר באר- שבע, אימץ את השפה האנגלית בשיריו, באחד מהם, ''The Bad Son'', הוא שר בקול נחוש, משוכנע, ועדיין מתוך ייסורי נקיפות המצפון: ''משפחתי היקרה, אינני יכול עוד להיות הבן הטוב. קבעתי פגישה עם החופש שלי ואיני רוצה עוד לאחר''.
כשמזהים את ההתכתבות של ג'ואן והחבורה עם כלי הנשיפה מתוך ''I Fought in a War'' של בל וסבסטיאן הסקוטים, אפשר לרגע להבין את מלחמת הזהות האישית שלו, בגללה בחר, או אולי ברח לשיר בשפה זרה.
באלבום השני, הנוכחי של לנסז (לשם כך התכנסנו), שיצא רק שנה אחרי קודמו, בולט קודם כל שמו, שנבחר גם הפעם בצורה מודעת, הפעם מלאת גאווה: I.D, תעודת זהות, והשפה בו בהתאם: שפת אמו, זו שקראה לו אז ילד רע ובכתה כשהחליט לפתוח במסע הנדודים, ערבית.
ג'ואן מספר באחד הראיונות שהאלבום השני שלו הוא אלבום של חזרה לשורשים: ''אני מתעורר לעולם ומגלה שאין לי זהות, אחרי ששנים הסתובבתי בעולם ושרתי באנגלית''.
את האלבום פותח הסינגל שיצא לתחנות הרדיו, ''קשור''. דרבוקות מונוטוניות, קצובות, מחושבות, כובלות עצמן באזיקים אל גיטרות חשמליות מהורהרות משהו, קיומיות. יחדיו הן יוצרות מלכודת מתוחכמת שמותירה את המאזין מופתע וחשוף לאגרוף המוחץ האצור בין המילים: ''קשרו את גופי, ירקו היישר לפרצופי, קשרו את לשוני, אסרו את מלותיי''. לפתע, לאחר הנוק-אאוט המנצח, הופכת הגיטרה המהורהרת קול שני לגיטרה שניה, אקוסטית, חופשייה מיחסי התלות בין השקע לתקע, הסוחפת בדרך למרחבים האינסופיים של הדמיון: ''אבל האומנות שלי תישאר תמיד חופשייה... גם אם אצטרך למות, אשיר מה שארצה, ומה שיהיה, יהיה, כי דמיוני הוא המפלט היחידי''.
וכך, לכל אורך האלבום נמשכת אותה דיסהרמוניה, צרימה בין השירה והמילים, המבטאות תחושת מחנק, כלא, ארבע קירות, ייאוש, הלקאה עצמית וסירחון (''מריח את סירחון גוויית החתול, אך איני מוצא את מקור הריח ואיני יכול לסבול זאת יותר'', מתוך ''לכוד'') לעומת המוזיקה המתעלה מעבר לחומות של טמטום, ממריאה הרחק מעל לגבולות הקו המסומנים, אל כרי שדות הדמיון הנצחיים, מלבד ''איש זקן'', שיר מחאה קלאסי, בו יש הרמוניה מלאה בין הזעקה במילים בשירה ובמוזיקה, אך הוא, שלא כשאר השירים, נכתב בגוף שלישי ולא ראשון.
אלא שהצרימה נעלמת כלא הייתה בנקודת השקה אחת: מוזיקה, אומנות, חדוות היצירה, שם נמצאת המחאה שאין לה מוות. באמירה זו מוצא עצמו ג'ואן בשורה אחת עם גדול המשוררים הפלסטינים, מחמוד דרוויש, שכתב באחד משיריו, ''מטר מרובע בכלא'': ''וחיברתי עשרים שירים לקונן על המקום שאין בו מקום בשבילנו. חירותי: להיות כפי שאינם מעונינים שאהיה. וחירותי: להרחיב את תאי, להמשיך את שיר השער''.
אם האלבום הראשון של לנסז התאפיין בבריחה וחציית גבולות פיזיים, הרי שהאלבום הנוכחי מבקש לחפש אחר מרחבי הדמיון האלמותיים, והיכן שנמצא הדמיון שם נמצא החופש, שם נמצאת האומנות העל זמנית. לכן, אין זה מפתיע שהשיר המסיים את האלבום הוא המנון, הומאז' למוזיקה: ''מוזיקה לאורך מחשכי הלילה, עוצם את עיני, מכבה את הטלוויזיה, מדמיין שאני לא חי כאן'' (''מוזיקה'').
לנסז, שאסף מזכרות בכל מקום אליו הגיע, יוצר תמהיל של סגנונות, שילוב של ארצות ותרבויות שונות, מזרח ומערב, כשהקו המרכזי לכל אורך השירים הוא הסגנון פולק-קאנטרי- לו-פיי, הנותן את התחושה שאת צאנו הוא רועה באותם כרי המרעה והעמקים בהם מוליך את צאנו, אחד, בעל פרצוף מזוקן, העונה לאלף שמות, ביניהם וויל אולדהם, או בוני פרינס בילי. זה עושה נשימותיו בערבות לואיסוויל, השני בנווה המדבר באר-שבע.
זיכרון שבין חושך לאור בליל קיץ אחד: כשנסענו אז דרומה בחצות הלילה לסיני, ליוו אותנו שניים במסע: בוני פרינס בילי פרס עלינו כנפיו בחשכה עד שעצר בנקודה בה העלטה שינתה פניה והפכה ערפל סמיך, שאיים לגזול בחטף את אורו של היום. לבסוף, לאחר כמה דקות של נהיגה בארץ לא ארץ, כשתש כוחו של הערפל, פינה זה מקום לקרני השמש ששטפו את הארץ וגילו את ערבת דרום הארץ, ונופי המדבר הזועקים חופש, כמה קילומטרים דרומית לבאר-שבע. מי שעזר להניס את הערפל היה לנסז, שהתנגן ברקע, כנראה בתוקף היותו אדון המקום.
אחד מהשירים היותר מקסימים באלבום של לנסז, ''רועה צאן'', מזכיר לא רק את סגנון הפולק-קאנטרי הרך והנוגה של פרינס בילי אלא גם את ה''קשר המשפחתי'' הגלום בשמו, ''Sheep'', ''כבש'', (מתוך: Ease Down the Road), והטון האירוני. רק נקודת המבט של השניים שונות בתכלית: בעוד בילי ממקד את עדשת מצלמת הרועה בכבש ייחודי, אינדיבידואל ומרדן, שכל פעיית מממההה שלו מלחכת במרץ את כבלי החופש, הרי שג'ואן בוחר דווקא לשים במרכז התמונה את רועה הצאן קצר הרואי (אריק או אולי עומרי לבית שרון?) המוביל את עדר הכבשים הפותות בדרכן מטה לתהום. ואולי בכל אשמה התזונה הלקויה של הכבשים בהסתמכן על מרכיבי העשב הארץ-ישראלי עתיר הרסס.
דויד פרץ, שהפיק בצורה רגישה ואבהית, נטולת אגו ומניירות, ניגן באלבום לצד בראכת אבו עפאש, אלעד שופן, איתן פישר, חזי וגיל רואה. יחד יצרו אלבום חם, אוהב אדם באשר הוא, עשיר בשפה, מילים וצלילים, הראוי שנקשיב לו באוזניות, נעצום עיניים וניתן למוזיקה של ג'ואן ולנסז לעשות דרכה באין מפריע במורד הגוף, אל הלב.
