הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
david bowie :: heathen
columbia, 2002    [אלבום]
מסתמן שהדוכס התחיל לבנות אלבום קונספטואלי והפסיק באמצע. הספקולציות לגבי למה עוברות כנראה בצד היותר בירוקרטי של האלבום, אבל בואי גם הודה שאת רוב החומר ה'כבד' של האלבום כתב לפני הולדת בתו, אירוע שבהחלט הפך אותו לפחות אפלולי ופסימיסט כפי שהיה לפניו
מאת: א. סופרמן בתאריך 06/12/03

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
crosby,
stills, nash
& young

deja vu
mogwai
government
commissions
kate bush
the dreaming
belle &
sebastian

i'm waking up
to us
porcupine
tree

in absentia
the king khan
& bbq show

what's for
dinner
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 7.9    דירוג הגולשים: 8.8 (6 מדרגים)

שובו של הדוכס
רוצים גם?
יציאתו לעולם של Heathen אחרי שלוש שנות בצורת (חמש, אם לא מחשיבים את Hours...), היתה עבורי אחד האירועים היותר מסקרנים של 2002, ואולי רק בגלל כל הדברים שקדמו לצאתו: הראשון והקריטי, פרידתו הדיסקרטית מהגיטריסט ריבס גברלס עמו עבד ברצף מאז 1988, מסיבות שאף אחד עדיין לא סגור עליהן באמת. השני, הנגזר אולי מהראשון, הקולברציה המחודשת עם המפיק הותיק טוני ויסקוטני, שהפיק חלק גדול מאלבומי המופת שלו בשנות ה-70 (בינהם אלבומי ברלין עם בריאן אינו(. השלישי, והכנראה המשמעותי ביותר בדיעבד, לידתה של בתו אלכסנדרה אחרי 9 שנות נישואין לדוגמנית הסומלית אימאן. לוקחים את כל זה בחשבון, ואת העובדה ש-Hours... היה פלופ ענק (למרות הצלחה מסחרית המניחה את הדעת) ומקבלים סימן שאלה אחד גדול.

התשובה הגיעה לביתי בעטיפת דלוקס מדהימה, בה מופיע הדוכס בפנים קודרות, חליפה ועניבה, בוהה בעיניים בוהקות אך חסרות חיים לחלל הריק, כשהמילה Heathen (פרא / עובד אלילים) מופיעה בוערת במהופך מתחתיו. גוף האלבום מרוצף כולו בתמונות רנסנס קתוליות מושחטות ומרוטשות. הטקסט כולו כאילו מחוק בקו אחיד החוצה אותו. נדמה שגוף רשע ומסתורי השתלט עליו. הקונוטציה ל-Outside היתה בלתי נמנעת, רק עצם המחשבה הרעידה את מחשבותיי - אלבום קונספט?

אז זהו, שלא בדיוק.

ההאזנה לאלבום שברה את ההערכה הנ''ל לרסיסים. הקו המנחה המסתורי הולך לכל הרוחות כבר בהתחלה, כאשר Sunday, מיסטי, אפל ועוסק בעניינים ברומו של עולם מתרסק לתוך געגועיו של פרנק בלאק למין אוראלי בביצוע, הלא רע יש לציין, ל-''Cactus'' של הפיקסיז.

בכל זאת האלבום לא מרגיש כמו אוסף של שירים בלתי קשורים; ''Slip Away'', ''Slow Burn'', ''5:15 The Angels Have Gone'', ו-''A Better Future'', כולם משום מה מכניסים מחדש לתודעה את המוטיב הקונספטואלי של האלבום שהתחיל ב-Sunday, ומגיעה לידי פואנטה בשיר הנועל, ''Heathen (The Rays)'': החיים בעולם שננטש ע''י האלוהים, בפן הגלובלי והאינדיבידואלי. השירים המוזכרים לעיל הינם גם הטקסטים המצוטטים בעטיפת האלבום הערטילאית.

מצד שני, בנוסף ל-''Cactus'', שני שירי כיסוי נוספים: ''I've Been Waiting For You'' (ניל יאנג), ו-''I Took a Trip on a Gemini Spaceship'' (הלג'נדרי ספייס קאובוייז). ''Afraid'', שיר של בואי משנות השישים בביצוע מחודש (חלק מהפרוייקט הגנוז Toy - בואי עושה גרסאות כיסוי לעצמו), בתוספת ''I Would Be Your Slave'' הקיטשי ו-''Everyone Says Hi'' שמעלה חיוך, אך עדיין לא קשור לשום דבר.
אז מה לעזאזל קרה כאן?

כבוגר הפקולטה לאלבומי קונספט של דיוויד בואי הלוקים בחסר (Diamond Dogs) או שפשוט מסתיימים ללא פואנטה (Outside), פניתי לחומר העשרה: הסינגל של ''Slow Burn'', אוסף שירים שהגרוע מביניהם הוא, באופן צפוי למדי, ''Slow Burn'' בעצמו. מעבר לעוד שתי תוספות יפהפיות מ-Toy (''Shadow Man ו-''You Have Got a Habit of Leaving Me'', העולות לדעתי בהרבה על ''Afraid''), ישנם שני שירים נוספים שהיו ללא ספק חלק מהקונספט המקורי: ''Wood Jackson'', סיפורה העצוב של דמות שלא מאבדת את תקוותה באל עד למותה (''Wood Jackson took the beating every day, Given up, passed away)'' ו-''When The Boys Come Marching Home'', המשקף את ראיית העולם של אותו עובד אלילים (''But I and my heathen heart will be lain upon some foreign shore'').

מסתמן שהדוכס התחיל לבנות אלבום קונספטואלי והפסיק באמצע. הספקולציות לגבי למה עוברות כנראה בצד היותר בירוקרטי של האלבום; העובדה שהוקלט במספר רב מאוד של אולפנים ברחבי העולם, עם הרבה הפסקות, האחרונה מבינהן בגלל אסון התאומים. בואי גם הודה שאת רוב החומר ה'כבד' של האלבום כתב לפני הולדת בתו, אירוע שבהחלט הפך אותו לפחות אפלולי ופסימיסט כפי שהיה לפניו (עוד בנושא בואי אופטימי ושמח, ע''ע Reality, 2003). כנראה שבשלב זה או אחר החליטו ויסקונטי ובואי לעצור את העבודה בקו הנושא ולשחרר מה שיש עם כמה גרסאות כיסוי בשביל למלא את החורים.

אי אפשר להתעלם מהמסחור הקליל שהחליט בואי להכניס לאלבום בליטושים האחרונים שלו, כנראה כאשר כבר החליט להציגו כרק עוד אוסף של שירים. דייב גרוהל (נירוונה, פו פייטרס) נתבקש להקליט את הגיטרות של ''I Have Been Waiting for You'' מבלי להיות בכלל באותה מדינה, כאשר התוצר הוא רצף ''עוצר נשימה'' של 4 אקורדים (מלאים, לא סתם), שבואי היה יכול להקליט בקלות בעצמו. בנוסף זומן פיט טאונסנד (The Who) לנגן ב-''Slow Burn'' סולו גיטרה שנשמע יותר כמו סבתא מצוננת בכסא נדנדה חורק.

עם זאת, ההפקה המוזיקלית נעשתה רובה ככולה ע''י ויסקונטי, ובאופן מבריק כרגיל. הדרך בה הוא מצליח להחיות אפילו את הרצף הכי בנאלי של אקורדים עדיין מדהימה אותי עוד מימי ברלין. לעומת זאת, ויסקונטי איננו מן הטיפוסים הקיצוניים שכיוונו את בואי אל קצה יכולת היצירתיות שלו, מכיוון שבואי וויסקונטי הינדסו את האלבום כמעט לגמרי בעצמם, ללא הרכב נגנים קבוע, לסאונד המדוקדק של Heathen חסר קצת פלפל (בריאן אינו, ריבס גברלס, מארק פלאטי, מיק רונסון, רק תבחרו).

את קו הנגנים, שבא והלך אפילו מבלי לנגן יחד כהרכב, השלימו בעיקר המתופף מאט צ'מברליין והגיטריסט דיוויד טורן. צ'מברליין, עם הסאונד החצי אקוסטי, בונה אווירה לפי הזמנה וטורן תורם את הצד היותר אקספרימנטלי עם גיטרות בלופים ובמגוון אפקטים על אפקטים על אפקטים. בנוסף עשו גיחות מספר מוזיקאים מדופלמים כגון קריסטין יאנג (על הפסנתר), ג'ורדן ראדס (הקלידן המדהים של Dream Theater), אמן הבאס טוני לוין, קארלוס אלומאר המיתולוגי והחברים הפחות או יותר קבועים בהרכב החי של בואי. ויסקונטי ובואי עסקו כמעט בכל, מקלידים ובאס עד לסקסופונים ואפילו תופים.

לפי הסטנדרטים של כל אלבומי דיוויד בואי, Heathen הוא אלבום טוב. אולי טפשי לצפות מהזיקית שתשנה צבע לפי הזמנה, אבל בכל זאת נותרת כאן הרגשה נוראית של פספוס, על שלצד קומפוזיציות פשוטות וגאוניות כגון ''Sunday'', ''Heathen (The Rays)'', ''Slip Away'' ואפילו ''Everyone Says Hi'', בואי לא הצליח לייצר משהו יותר טוב מאשר ''I Took a Trip on a Gemini Spaceship'' או ''I Would Be Your Slave'' החלשים ביותר. הצצה לשירים שהוא בחר להשאיר מחוץ לאלבום מגלה שגם זה לא נכון.

בואי סטה מהדרך המקורית, אבל זה עבד - Heathen היה הצלחה גדולה מאוד. הדוכס, מסתבר, חושב הפעם קצת מעבר למוזיקה, לוקח בחשבון את המציאות העולמית אחרי אסון התאומים ונותן לצופים ולמבקרים את בדיוק מה שהם ציפו לו. ואולי חבל.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©