 רוצים גם? |
|
|
 |
''Out of the night we come and into the night we go'' (אפגאן וויגז, ''When Two Are Parted'', מתוך: ג'נטלמן, אוקטובר 1993).
''Last night I saw a strangest light, I wanna see it again'', (הטוויילייטס סינגרז, ''Follow You Down'', מתוך: Blackberry Belle, אוקטובר 2003).
התמכרות היא עניין סבוך, פתלתל, כמעט ונטול איזשהו רציונל, לבטח בקשר לזו המוכרת, המתהדרת במסכת מזוכיזם. יש שראו פנים המחייכות לעברם את החיוך היפה ביותר שיזכו לראות מעודם, בקו 66 בדרך לתל-אביב, והמשיכו לנסוע בקו זה יום רודף את שבא לקראתו, במשך עשר שנים נוספות מתוך תקווה קלושה להביט שוב בפלא, לשווא, זורקים עצמם מתוך האוטובוס בתחנה הקבועה, חוצים את הכביש ולוקחים את אותו הקו בדרכם חזרה לחיים.
אחרים מקפידים מידי שבת, במשך עשרים השנה האחרונות להגיע לאצטדיון שהוא אורווה, תופסים את מקומם על אותו כיסא פלסטיק דהוי, מרובה שכבות הצבע המתקלפות, מתרכזים בצפייה בקבוצת ילדותם הנערצת, מכבי פתח-תקווה, רק כדי לראות אותה סופגת שוב את אותו גול נעדר לחלוטין כל קתרזיס אישי בדקה התשעים של המשחק.
שמי ריימונד, (וכל מי שינסה לקשור אותי להתמכרות נוסח ב' יקבל בהכחשה גורפת) ואני מכור לקול של גרג דאלי, אז סולן האפגאן וויגז והיום של קולקטיב ה-Twilight Singers, למרות (ואולי בגלל) הידיעה שהאזנה חוזרת ונשנית לקול-אנטי-קול שלו תמצא אותי מוטל מדמם על הרצפה, חסר תנועה, חסר ישע. ההקשבה לקולו של גרג דאלי, כך צריך להיכתב על גבי כל דיסק שלו במודגש, עלולה להזיק לבריאותו הנפשית של המאזין והיא בפירוש על אחריותו הבלעדית.
הטוויילייט סינגרס - שם שהולם באופן כה מדויק את דאלי, חיית לילה נדירה שיוצאת לצוד כשהשמש מאיטה את צעדיה, בידיעה שטעות בודדה שלה עלולה להפוך אותה ברגע לניצודה - הם קולקטיב בשיטת הדלת המסתובבת, בהתאם למצב רוחו, נפשו, והקרבה לעיר מגוריו של דאלי, ניו-אורלינס (משהו בדומה ליחס השנה בין דרור קשטן, מאמן הפועל תל-אביב ושחקניו). באלבום הראשון חלק לראשונה דאלי את עמדת הפרונט מן עם הרולד צ'יקסטר ושון סמית'. על ההפקה היו אחראים צמד האלקטרונאים, פילה ברזילה. אלה שיוו לאלבום פיל אקזוטי, טריפ-הופי קודר ואיטי, שהפתיע את מעריצי הוויגז, שהתקשו לאכול את דאלי בפאזה החדשה.
ברצועה האחרונה מתוך ''Twilight'' שיצא בשנת 2000, דאלי חוזר בצורה דתית כמעט על פסוק מתוך תפילת הדרך שלו, ''Everything's Gonna Be Alright'' , משפט שחותם את האלבום. האמנתם לו לרגע? רציתם להאמין לו? נו באמת, קשה להאמין שדאלי בעצמו האמין. בזמן שדאלי עבד על תקליט חדש, חברו הטוב, בימאי הקולנוע טד דמי (דאלי, סטודנט לקולנוע בעברו, שיחק בכמה מסרטיו) מת מהתקף לב.
דאלי הפסיק באחת את העבודה על האלבום וגנז את החומר. ידיד נפש אחר, שהכיר את נפשו המרוטה של דאלי, הביא לו ספר שיעזור לו בתקופה הקשה: ''מרטין עדן'', שכתב ג'ק לונדון. הספר, ובמיוחד תיאור סצנת ההתאבדות של דמות הסופר לאחר שהפך מפורסם (נפלא שיש חברים שמכירים כל כך טוב את נפשך האובדנית), פירקו לחתיכות קטנות עוד יותר את נפשו של דאלי. מוקסם מיופיו הפואטי של תיאור מעשה ההתאבדות, אסף דאלי חתיכה לחתיכה והדביק, החל ממלא שוב את הפאזל, וחזר לכתוב חומרים חדשים לאלבום.
השיר הראשון מתוך בלאקבארי בל, ''Martin Eden'', הוא החזר חוב לספר ולסופר שהרימו אותו מביצת הקיא. אל תחפשו אדפטציה מוזיקלית. זה דאלי שנמצא שם בכל תו ותו. הוא נפתח בקלידי פסנתר קלאוסטרופוביים, מפוחדים, דוחפים באימה האחד את השני, מתגלגלים במורד חסרי יכולת להיעצר, מנסים להיאחז בדל כוחותיהם בקצוות החמקמקים של קרני השמש האחרונות המתאיידות בחלל, עד שבא דאלי, בידיו מספריים מושחזות, בוהקות, בתנועה מהירה אחת, ללא כל השתהות, חותך את גידיהם ומכריז בלחישה מאיימת: ''Black out the windows its party time''.גם כן מסיבה. חכו לאפטר פארטי, בעמדת הדיג'י נמצאת מורטישיה אדאמס, הכניסה ללובשי שחורים בלבד.
אם בלאקבארי בל היה עבודת הדוקטורט של דאלי, המשפט הפותח אותו היה התמה המרכזית שלו, Gentleman ו-Blacklove של להקת האם היו מנדבכי הביבליוגרפיה הראשיים, ומרווין גיי ואייזיק הייז היו הפרופסורים החונכים והראשונים להודות להם ''שהביאוני עד הלום'', הרבה לפני אבא ואימא. למזלנו דאלי אינו איש אקדמיה. אומן בחסד הוא בוודאי. לאט הוא מכין את הקרקע, בונה את האטמוספירה, מקדם את הלילה העושה דרכו האיטית בשולי היממה.
''Esta Noche'' (זה הלילה) עוסק בנושאים שדאלי אהב מאז ומעולם להתבוסס בהם: יחסים על גבול הסאדו-מזוכיזם, אהבה במצב של זחילה דו כיוונית תמידית, שנאה עצמית, פרנויה. אל תמהרו לשלוח אותו לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריכם. דאלי מעולם לא התיימר לכתוב על מדוע הכיבוש מזיק לבריאות, או מדוע צריך לצאת מיד מעיראק. הוא כותב רק על מה שהוא מכיר הכי טוב, כמו שהוא אומר ב-''Follow You Down'': ''I think were lost, don't worry I've been here before''. אנחנו לא דואגים כלל גרג, ככה אנחנו הכי אוהבים אותך, מדמם בצבעי שקיעת השמש המרהיבה ביותר.
דאלי, בהתאם למצב הרוח והנפש, בחר לעבוד על הפרוייקט החדש עם יוצרים שונים: לא עוד פילה בראזילה כמפיקים, שון סמית' והארולד כריסטפור כשותפים לשירה. הפעם הצטרפו בין היתר עם מתיאס שנברברג, אלווין יונגבלוד הארט וסטנטון מור בנגינה, פטרה היידן, אפולוניה, והדובדבן שבקצפת או אולי יותר נכון יהיה לומר, העצם שבגרון, מארק לאנגן, הפרונט מן של הסקרימינג טריז ז''ל, בשירה. והרוח, בהתאם לחברים החדשים שהצטרפו והתיפוף הפאנקי של מור נושבת מעט יותר בכיוון ג'נטלמן (בכל זאת חגיגות העשור, אתם יודעים) מאשר טוויילייט (חוץ מ-''St. Gregory'') וחושפת שורשים אפגניים שחורים לצד צבע בלונד טוויילייטי דהוי במקצת.
לאחר התחלה בונת אטמוספירה אפשר להתחיל לחוש באוויר אותו מפץ, בום תת קולי נוסח: ''Understand, do you understand, understand, I'm a gentleman'' (''Gentleman'' המופתי כמובן) והנה זה מגיע, שלוש דקות בתוך הקטע השלישי, ''Teenage Wristband'': צרחה מקפיאת דם, נהמה רושפת חושפת שיניים ניביות, דאלי נוגס ביסים אימתניים בחיים, לא מאבד זמן יקר על לעיסה, בולע ושוב נוגס: ''You wanna go for a ride? I got thirteen hours to burn and I'm gonna stay up all night'' . וכשדאלי מציע לך לצאת למסע אל תוך הלילה אינך יכול לסרב גם אם תרצה.
רגעים אחרונים של ירח. חיות הלילה, אלו שזכו לשרוד עד תומו, זוחלות בודדות, בכוחות אחרונים אל מחילותיהן. על הרצפה האיברים שלו, מתחרים, מנסים להקדים את האיברים שלה, טיפות הדם שלו מנסות בכוח להתמזג אל תוך טיפות הדם שלה. אורגן כנסייתי משווה לקטע המסיים גוון של שיר הספד. המציאות לא רחוקה כל כך. קולו החרוך, שירתו הסדוקה, כזו שטיפת מים מזמן לא הרוותה אותה שנים, של מארק לנאגן בהופעת אורח מפילה גם את מי שמאן ליפול עד עתה. מה זה מפילה? מוחצת אותו לקרשים. דאלי מצטרף אליו בשירה. היי, עד כאן, זה לא פייר, לא כוחות. אני אגרום לך להתעוור, מאיים דאלי, והוא לבטח לא אחד שיהסס לבצע. עיוור, חסר היכולת לראות פיזית, הראייה הופכת תודעתית, פנימית. יללת התן של פטרה היידן, חסרת מילים, חסרת לחן, זה כל מה שנשאר, מסלקת את הלילה, מבשרת את ראשית הבוקר ואתה זורק עשרות ידיים לאוויר, נאחז בכוח בכדור השמש המפציע. לפתע, כך נדמה, אפשר לראות אור:
''למצוא את השביל המערבי דרך שערי החימה, אחיש את צעדי;
רחמים מתוקים הם שינחו אותי,
ביללה חרישית, מתנחמת אראה פציעתו של השחר''. (ויליאם בלייק, ''בוקר'')
