 רוצים גם? |
|
 |
ל- 10ft ganja plant הגעתי בדרך לא שיגרתית בשבילי. לעיתים מאוד רחוקות אני מוצא את עצמי מקבל המלצות על מוזיקה נדירה וטובה ממעגל האנשים שקרובים אליי, וחבל שכך. בסוף כיתה י''א, פגשתי בבית הספר את ידידתי אדומת העיניים, שאמרה שיש לה משהו חדש, שהיא חייבת להשמיע לי. היא הצליחה בקושי להשחיל לי על האוזן את אחת מהאוזניות של הדיסק-מן שלה ונאלצתי להאזין כמה שניות לרגאיי שבהתחלה נישמע לי מתקתק מדיי, אבל הבטחתי לה שבבית אני אתעמק. שלושה ימים אח''כ, אחרי שמיעות רצופות של האלבום המדהים הזה, כל מה שידעתי על רגאיי השתנה.
אני, בתור חובב רגאיי מושבע שתמיד מחפש מוזיקה שנמצאת מתחת לפני השטח, הדברים הפחות מוכרים, יוצא לי המון לצאת מתוסכל אחרי שיחות עם אינסוף אנשים שהרגאיי שהם מכירים זה בוב מארלי. ובעיקר בגלל אנשים כאלה, החלטתי לכתוב על האלבום הזה.
הטן פיט, בניגוד לרוב הרגאיי שיצא לכם לשמוע, דווקא באים מניו יורק, ולא מג'מייקה. הם חברי ילדות, שרובם מנגנים בלהקת רגאיי אמריקאית מפורסמת אחרת, John Brown's Body, והחליטו שהם רוצים להקים להקה ניסיונית, פרטית (סטייל צ'קלקה-הדג נחש, אם תרצו), וכך נולדה אחת הלהקות הכי טובות שאני (ואתם) שמעתי עד היום. זהו אלבומם השני מתוך שלושה של הטן פיט, ואפשר רק לבקש מג'ה שימשיכו לכתוב מוזיקה.
ב-Hillside Airstrip לא תמצאו חידושים מקוריים במיוחד מבחינת תוכן השירים. רובם מתעסקים, כהרגלו של רגאיי, בשירי הלל לג'ה אולמייטי, באהבה, גאנג'ה וחופש. אבל המוזיקה הכל-כך מפתיעה ולוכדת אוזניים, זה מה שמביא את הטוויסט במקרה שלנו. שימוש במפוחיות, חצוצרות, עוגב ומדי פעם גם באלקטרוניקה, יוצרים אלבום שהוא מעין מחווה לרגאיי של שנות ה-70, לעיתים אפשר ממש להתבלבל ולא להאמין שזה אלבום שיצא ב-2001.
טן פיט משלבים רוטס רגאיי משובח, דאב משכר, ולפעמים אפשר אפילו לדמיין בני שבט אפריקאי יושבים סביב מדורה ומתופפים. המוזיקה כל כך עשירה שאפשר לסלוח לאמריקאים החביבים עם המבטא הבורגני, שלעיתים נשמע כאילו הם מנסים לאלץ ניב פטואה בשירה שלהם.
''Soul Love'', מהקטעים השמחים ביותר של האלבום, הוא שיר אהבה עם ליווי מפוחית, והוא יותר טוב מכל שיר שתשמעו באוספים של בוב מארלי. ''Two Bulls'', הקטע הקצר באלבום, הוא קטע דאב מעלף שמשלב צלילים חלליים, באס עמוק ותיפוף איטי. ''Walkey Walk Tall'', שיר המחווה לצמח האלים, הוא הקטע החזק באלבום, שמראה שגם ברגאיי, לגיטריסט צריך להיות סקילז. ''New Day'', הקטע המסיים של האלבום, הוא מרתון דאב של 12 דקות שמתחלף באמצע, עם סולואים מטורפים של מה שנישמע כעוגב (האורגן הענק הזה שיש בכנסיות).
אז לסיכום, אני בוחר את עצמי להיות נביאם של ג'ה ושל הטן פיט באתר השרת, ופוקד עליכם לנסות בכל דרך לשמוע את האלבום המצוין הזה, שמורכב מעשרה קטעים והמון המון הד, כמובן, בתנאי שאתם לא מפחדים להתאהב...
נ.ב - שמתם לב שכתבתי פה קרוב ל-400 מילים בלי להתייחס בכלל לשם היחודי שלהם?
