 רוצים גם? |
|
 |
''אלבום של מסע עצמי'', כך קראו האחים לבנת לאלבומם השני, הגיון הנפש העצובה, שיצא ב-1997.
האחים לבנת הם אביב, ששר ומנגן בגיטרות ובנוסף לכך גם מצייר, כותב ומלחין; ואריק, המנגן באלבום הזה בחליל, בסקסופון סופרן, אלט ובריטון. מלבד פעילותם כצמד מוסיקלי, תרם כל אחד מהאחים לכמה וכמה אלבומים שיצאו בשנים האחרונות בארץ, אם בהפקה מוסיקלית, שירה (בקולות רקע), נגינה, הלחנה או כתיבה.
כצמד, זהו להם כאמור האלבום השני, והוא יצא 7 שנים אחרי אלבום הבכורה שלהם ''זה שאינך רואה'', שהוקדש לאביהם הטייס ארנון לבנת, שנפל במלחמת ששת הימים.
חוויית ההיכרות הראשונית עם יצירתם של האחים לבנת היא קודם כל חוויה אסתטית חזקה. זהו אלבום שכל כולו (הטקסטים, הציורים על העטיפה, המוסיקה עצמה) מכוון כדי לקחת אותך למסע של קסם ולגעת בך ממקום של השתאות והתפעמות, ממש כאילו הלכת במוזיאון, שהעבודות המוצגות בו יכולות לדבר.
12 השירים באלבום מחולקים באופן כמעט שווה לשלושה שירים מתורגמים, חמישה שירי משוררים עבריים וארבעה שירים שכתב והלחין אביב לבנת.
השירים המתורגמים (''לך בעקבי גורלך'', ''אש וכפור'', ''רוצה להיגמר בין ורדים'' ויותר מכולם - ''איתקה'' של קונסטנטינוס קוואפיס) הם שירים העוסקים בהכללה במשמעות החיים, בגורל ובחיים כמסע. שירי המשוררים העבריים (''שירים ומנגינות'' ו''במה להמתיק ימים'' של נתן זך, ''הדין'' של לאה גולדברג, ו''הגיון הנפש העצובה'' של אברהם בר חייא) גם הם נוגעים באותם נושאים, אבל יותר מחברים אותנו מבחינה אסוציאטיבית לישראל וליהדות.
עצם העיסוק בנושאים האלו, שגורמים לך לרגע לעצור ולהרהר, להביט בחיים כאילו הם נהר שזורם לאיטו למרגלותיך, עצם המצב הזה נותן לאלבום עוצמה מאד חזקה.
בין שירי המשוררים (העבריים והמתורגמים) משובצים כאמור גם ארבעה שירים שכתב והלחין אביב לבנת. שירים אלה גם הם שירי מסע, אבל מסע פרטי של הכותב, אל ילדות רחוקה, אל התמונות מהעמק, אל הטייסת של אבא, אל אוסף הבולים ואל חשבוניית החרוזים הפשוטה.
גם מבחינה מוסיקלית יש באלבום הזה מגוון של השפעות צבעים וכיוונים.
אף שרוב האלבום מתאפיין בלחנים ועיבודים עדינים, איטיים, נוגים וחולמניים משהו, שמאד הולמים את הטקסטים, הרי שפה ושם מטיילים האחים לבנת גם אל מחוזות הרוק (בשיר ''תמונות מהעמק'') והג'אז (בשיר ''מתמטיקה''). הגיוון הזה במקצבים ובעיבודים נותן לאלבום תחושה של דינמיות ומתח מתמיד. (כמו נהר שלעיתים הוא זורם לאט יותר ולעיתים מהר יותר).
אפשר גם להמשיל את האלבום הזה לסרט, וכמו בסרט, גם כאן מגיע שיא השיאים לקראת סוף האלבום:
''אם אתה יוצא לדרך לאיתקה
בקש כי יארך מסעך מאד
שופע הרפתקאות, שופע דעת
אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים
ולא את פוסידון הזועם.
לעולם לא תפגוש אותם בדרכך
אם מחשבתך נישאת עם רגש מעולה.''
(מתוך השיר ''איתקה'' – מילים של קונסטנטינוס קוואפס, תרגום של יורם ברונובסקי)
דומה שהשיר הכל כך יפה הזה מתמצת את כל האמירה הכל כך חזקה שמאחורי האלבום הזה. אמירה שכולה חכמת חיים, תבונה ויופי. אמירה שאחריה לא נותר אלא לסיים באפילוג (שיר הנושא - ''הגיון הנפש העצובה'' ) שמותיר אותנו עם אווירת ''החיים כנהר'' הזו.
למעשה, האפילוג הזה הוא רובד נוסף באלבום שאינו בא לידי ביטוי ממשי ומפורש. ר' אברהם בן חייא חי בספרד, מעט לפני תקופתו של הרמב''ם. הוא כתב ספרים בנושאי גיאוגרפיה של כדה''א, וכן ספר מחשבה ששמו... ''הגיון הנפש העצובה''. האחים לבנת לא ממש נכנסים לעובי הקורה ברובד הזה של המקורות היהודיים (גם השיר עצמו אינו אלא שורה אחת), אבל כאילו רוצים לומר - ''הנה זה כאן וזה קיים וגם זה חלק מאתנו''.
מאז האלבום הזה הוציאו האחים לבנת עוד ארבעה אלבומים, שהאחרון שבהם, ''צפת'', יצא ב-2003. (אם כי אני לא ראיתי אותו מעולם באף חנות דיסקים, כמו גם את רוב אלבומיהם האחרים של האחים לבנת, וסביר להניח, לצערי, שגם לא אראה).
ככל ש''הגיון הנפש העצובה'' הוא ''אלבום מסע'', הוא אינו אלא תחנה מוסיקלית אחת בדרך המרתקת שעובר הצמד הזה, שהגיע באלבומיו האחרונים למחוזות המשלבים ג'אז עם מוסיקה יהודית בצורה בולטת אפילו יותר מאשר באלבום הזה. מדובר בהרכב ששווה מאד לעקוב אחריו, הן בשל איכותו יוצאת הדופן (האלבום ''חלום של ילד'' שיצא ב-2002 זיכה את השניים בפרס נוצת הזהב של אקו''ם) והן בשל היותו מרתק ועשיר בצורה בלתי רגילה.
