 רוצים גם? |
|
 |
רוקי בי, מיני סטאר של סצינת ההיפ הופ הירושלמית, מציג אלבום בכורה אחרי (או תוך כדי) חברות בכמה וכמה הרכבים מקומיים הנעים בין דאב ורגאיי לאמביינט היפ הופ. למרות שלא הוציא עד כה ריליס בודד בתפוצה ארצית, ניתן למצוא אותו משתתף בכמה וכמה אלבומים עצמאיים, ואף על העטיפה של
האלבום האחרון של חנה וחסיבה.
בלי לשמוע עליו יותר מדי, פגישה מקרית עם הסינגל ''אהלן וסהלן'' (שהותר להורדה חינם באתר הבית של
אודיו קולאג') יצרה ציפייה לא קטנה. רוקי בי שר שם על אהבתו הגדולה לידידינו הירוק, ומצליח ליצור קטע ''גוד וייבס'' ראוי בהחלט, מהמוצדקים שבקטעי ההיפ הופ בישראל, וזה הרבה מאוד בימינו. אחרי שהבנתי שמאחורי הביטים עומד ביניה רכס (חצי הצמד
טפט), הציפייה רק תפחה.
אבל כשהדיסק התגלגל לידי, ירדה קצת ההתלהבות. לפני הכל זו העטיפה המכוערת, שמציגה ציור של מתאגרף (רק אז נפל לי האסימון: רוקי בי = רוקי בלבואה) שחובט בגוש בקר קפוא. רק אחרי הערות מהצד (בחיים לא הייתי עולה על זה), הגוש בקר הוא בצורת ארץ ישראל.
מלבד העטיפה מדובר באלבום שבכלל לא צולח את ההאזנה הראשונה. ההיפ הופ של רוקי (שמכנה את עצמו גם אפרו או אפרופרא) מצריך האזנה קשובה, כי לא מדובר בראפר מונוטוני אלא במעין להטוטן מילים שיוצר קצב משלו על הביטים של ביניה רכס. לפעמים זה לטובתו ולפעמים זה לרעתו, בדרך כלל זה עובד. גם הטקסטים, ברובם, מגרדים את מה שהמורה שלי למתמטיקה הייתה קוראת ''התאים האפורים''. אלה מצריכים האזנה נוספת, או לפחות כמה שניות בין משפט למשפט, מה שלא תקבלו אצל מכונת יריית המילים שנקראת רוקי בי.
גם הסקרצ'ינג של די ג'יי קארס בהתחלה הוציאו לי קצת את החשק. מסתבר שיש לו סאונד די ייחודי, כי קשה לטעות כשמדובר בו... למען האמת, אני לא יודע מה יש לי נגד הדי ג'יי החביב, שסה''כ ראיתי אותו בהופעה אחת (ומאוד פושרת) של
סגול 59, וכמובן השתתף באלבומו האחרון,
שני הצדדים של סגול 59. בכל אופן, קארס העלה את מניותיו אצלי אחרי הופעותיו באלבום הזה, שכן הוא מגלה פה יכולות מצוינות (בייחוד בקטע 3).
דבר נוסף שאותי אישית עיצבן היה העיסוק באותה בבילון (בתרגום חופשי – בבל; במסורת הרגאיי מדובר, אם אני לא טועה, בכינוי גנאי לעולם הקפיטליסטי התחרותי ולהבדלי המעמדות) שקם ומופיע בכל אלבום של אמן מוזיקה שחורה שרוצה ליצור תדמית של ''מחובר לשורשים''. זכור לרעה הוא מוקי די (יש קשר משפחתי? סתם...) שאפילו הגדיל לארח את קוואמי בשיר על נפילתה של בבילון (מה שנראה טיפה דבילי, כי קוואמי הוא הרי אזרח עובד צה''ל, ומתנגדי בבילון מתנגדים לקיומו של צבא, אבל שטויות). בכל מקרה, בהאזנות חוזרות זה עוד איך שהוא נסלח, ולו רק כי שאר האלבום מספק את הסחורה.
למרות שאני מתאר לעצמי שהוא היה שמח לו היו משווים אותו לרוטס מנובה, הראפר הדומה ביותר לרוקי, לדעתי, הוא
סול וויליאמס. כמוהו, גם רוקי בא מעולם ה''ספוקן וורד'', ותחום זה בא לידי ביטוי במיוחד בהרכב הצד שלו ''כישלון'' (להורדה בחינם באתר מיקלתקליטים), שם הוא נואם על קטעים ארוכים-ארוכים על פיכפוכי אמביינט, קטעי אני-מאמין שלא נגמרים. השפעתו של סול ניכרת גם בהופעותיו של רוקי, שם זיהיתי אינסטרומנטל אחד לפחות של סול עליו רוקי מרפרפ. (זו גם הזדמנות לספר שהאנרגיות שרוקי משדר באלבום לעולם לא יוכלו להשתוות לאלו שהוא משחרר בהופעות. חפשוהו).
עם יותר ויותר האזנות מתגלה עליוניותו של ''אהלן וסהלן'' על פני שאר האלבום. הקטע הוא אולי הקטע היחידי שמשדר רק כיף טהור, אותו רוקי בי יודע להגיש בצורה מדויקת (האגדה מספרת שמדובר בטייק אחד). שאר הקטעים אמנם מעבירים את המסרים שלשמם נכתבו (מדינת ישראל האבסורדית, מוכת הפיגועים, היהודית, המיינסטרימית, הכובשת) אבל נופלים לקלישאות רבות מדי (ישרא-הל, ''אל תישן, ילד, את נפשך הם מוליכים אל הכבשן'', שדומה מאוד ל''שן דובי'' של חלוצי החלל, אותה ''בבילון'').
מצד שני מדובר בטקסטים ארוכים מאוד, חזקים מאוד, וקשה מאוד לדבר כל כך הרבה בלי לזרוק כמה צירופים משומשים. משפטים חזקים ורגעים שיש לנצור מופיעים, למשל, בדמות ''ב-2048 מה יהיה?'' או סלסול שלא נשמע במחזותינו הרבה זמן, בשיר ''צלם'' (נסארללה, חיזבאללה, בלבלה...), שחבל שמתחיל בחרוזים משומשים ודי צפויים: ''המצב גרוע/ עוד הרוג ועוד פצוע/ פיגוע...''.
הוא מעלה גם לא מעט שאלות שמעטים האמנים בארץ שהרשו לעצמם להעלותן. אמנם הוא בוחר במילים די פשטניות וכוללניות (''מי זה ששולט באמת?'', ''מדינת היהודים/ מדינת העבדים''), אבל לזכותו, כאמור, יאמר שהוא מעביר את הכוונות שלו (זכור לטובה גם שיר שמושר רק בהופעות, שפזמונו, לפי מיטב זכרוני, הוא משהו כמו ''גלגל''צ/ קובלנץ'', אבל אני בטוח מבולבל).
ההפקה של ביניה רכס נותנת פלטפורמה ראויה בהחלט ללהטוטי המילים הבלתי נגמרים של רוקי, שמצידו לא בוחר בדרך הקלה בכל מה שנוגע להתאמת המילים לקצב.
בשורה התחתונה מדובר בכל זאת באחד האלבומים החשובים בסצינת ההיפ הופ המקומית, שראוי בהחלט להתייחסותם של הדרדקים עם הכובע ההפוך ולחובבי האינדי כאחד, כל אחד מהסיבות שלו.
