 רוצים גם? |
|
 |
אחרי שהצלחתי להתגבר על מחתרת הקטיפה, התחלתי לאהוב אותם. הסגנון המוזיקלי של הלהקה שילב תמיד קומבינציה לא אפשרית בין שירי פופ מתוקים ונעימים (להם היה אחראי לו ריד), לבין קטעים מוזיקליים שלא נשמעו כמוהם באותה תקופה: נויז, דיסטורשנים מטורפים, פידבקים, תופים מונוטוניים, סולואים מחורפנים ושירה-דיבור מאנפפת של ריד (לכיוון הזה אחראי ג'ון קייל). תוסיפו לזה את הויולה של קייל ותקבלו כאבי ראש לרוב האנשים. האלבומים השלישי והרביעי של הלהקה מייצגים את הצד המלודי של הקומבינה. האלבום הראשון מייצג את השילוב. ו''אור לבן/ חום לבן'' מייצג את הצד האפל של הלהקה.
כבר בעטיפה אפשר להבין-הכל שחור מאוד, ורק כיתוב לבן בקטן של שם הלהקה והאלבום. בינואר 1968 אף אלבום לא היה כ''כ רועש ומפוצץ אוזניים. אנדי וורהול כבר לא מימן את הלהקה.
ניקו שהייתה רק קוריוז בדרך לתהילה הלא מושגת (לפני שהפכה לאמנית מדהימה בזכות עצמה) מזמן הלכה. נשארו
ריד היהודון הניו-יורקי הנרקומן, קייל הוולשי הקר והמטורף, סטרלינג מוריסון האלמוני, ומורין טאקר, שכנראה לוקחת את התואר ''המתופפת הנשית הטובה המפורסמת בהיסטוריית המוזיקה''. עם מפיק העל טום ווילסון, היחיד שהסכים להקליט את הרביעייה הכושלת, הם פסעו לאולפני חברת וורב והקליטו בזריזות את האלבום הזה.
לווילסון, שהפיק אינספור אומנים ואלבומים (
סאן רא,
ג'ון קולטריין, שני הראשונים של
זאפה והאימהות, הראשון של
סופט משין,
סיימון וגרפונקל, וזה רק קמצוצון), יצא שם של בנאדם שיושב באולפן שעות על גבי שעות, לרוב בליווי כמה בחורות, ומתעלם לחלוטין מהאמנים העושים באולפן כאוות נפשם. וזה בדיוק מה שהוולווטס עשו. ''אור לבן'' לקח את כל מה שהיה קשה להאזנה בראשון של המחתרת כמה שנות אור קדימה. הכאסח מפוצץ האזניים גדול בהרבה. איכות ההקלטה מזעזעת. בשמיעה ראשונה האלבום נשמע כמו האלבום הגרוע ביותר שמישהו אי פעם העז לעשות. אבל את זה אפשר לומר על כל המוזיקה של המחתרת. שישה ''שירים'' יש באלבום, אז בואו נעבור אחד אחד.
1. “White LightWhite Heat”: השיר החלש באלבום. פתיחה די רעה. בהתחלה חשבתי שזה השיר הכי גרוע ששמעתי אי פעם. כרגיל, טעיתי. למעשה אם מקשיבים טוב, מגלים שזהו בעצם שיר אר'נ'בי מאוד בסיסי, ובעיבוד אחר יכל להיות להיטי מאוד (כדאי לשמוע גרסאות
שבואי עשה לשיר, עם מילים שהמציא בעצמו). איכות ההקלטה המחפירה לא עושה חיים קלים. מכיוון שמדובר בעצם בשיר די קליט, אחרי כמה האזנות זה נתפס. הקודה היא חינטרוש וולווטי מופתי ואופייני.
2. ''The Gift”: הקטע הכי מעניין באלבום ואחד הטובים של המחתרת בכלל. ברמקול הימני-הלהקה מפמפמת ומג'מג'מת במונוטוניות המפורסמת ג'אם מוצלח במיוחד במשך 8 דקות. ברמקול שמאל-ג'ון קייל מקריא בקול האוקספורד האדיש שלו את הסיפור המזעזע על וולדו ג'פרס, ששלח את עצמו בדואר, בחבילה מיוחדת, לאהובתו, ומה שקרה לו בסוף. סיפור מגניב במיוחד של ריד, והדיקציה של קייל מעולה. הטריק של השיר הוא שאפשר לשמוע אותו בשלוש גרסאות שונות: רק את ג'ון, רק את הלהקה, או את שניהם, פשוט ע''י ניתוק אחד הרמקולים.
3. ''Lady Godivas Operation”: השיר הטוב באלבום. ג'ון לוקח את רוב השירה, שר מעולה, הגיטרות מפציצות, הויולה חורקת, מורין נותנת בראש; בקיצור, המחתרת במיטבה. השיר הפריקי על גברת גודייבה רק נעשה מגניב יותר עם הזמן, בשלב מסויים בשיר קורה דבר ממש חזק: ג'ון מתחיל משפט בקולו הערב, ולו מסיים את המשפט בשביל ג'ון בקול הביבים המעופש שלו. השיר מסתיים בחרחורי גסיסה.
4. “Here She Comes Now”: ה''בלדה'' של האלבום, השיר היחיד שמתקרב לווליום סביר. שיר יפהפה, לו שר מצוין. אתנחתא קצרה מכל הרעש שסבלנו מקודם, ומכינה אותנו לרעש שבצד השני שבאלבום.
5. “I Heard Her Call My Name”: וואו. איזה שיר רועש. לו פשוט רוצח את הגיטרה שלו מרוב פידבקים. קטע מבולגן, ללא ספק שיא הרעש של הלהקה בכל הזמנים. גם הוא מבוסס בעצם על שיר די פשוט, ואפילו יש איזושהי הרמוניה קולית בפזמון. אבל השיר קבור תחת כל הרעש.
6. “Sister Ray”: שיא האלבום – ג'אם ספונטני של 17 דקות. 17 דקות של סקס-סמים-רוקנ'רול מבית היוצר של הלהקה. קשה מאוד לשמוע את זה עד הסוף, אבל כדאי. אם תקשיבו, תשימו לב לאורגן המעולה שג'ון מנגן שם. כל המוטיבים שלה הלהקה – אותם שלושה אקורדים, שירה פרועה של לו, התיפוף הקבוע. Kicks Ass!
כאמור, זו היצירה הכי קשה של הלהקה. האוונגרדיות של הלהקה באה ביחס ישיר עם נוכחותו של ג'ון קייל. באלבום זה הוא הכי דומיננטי, ולכן הוא כזה קיצוני. באלבום הבא הוא לא מופיע, ולכן השלישי הוא כזה מלודי ונעים. ג'ון עזב כמה חודשים אחרי האלבום, לא מסוגל לעבוד עם לו, לא להסתדר עם השאר. הוא הלך להפיק את
הסטוג'ס ואת
ניקו. הוולווט צירפו את דאג יול והמשיכו בדרכם. ''אור לבן חום לבן'' הוא קודם כל מבחן אומץ למאזין. אחרי זה, הוא אלבום ממש מצוין. ואם אני, משמיץ ולווט אנדרגראונד בדימוס, אומר, כנראה יש בזה משהו.
