בין האימה לבין היופי

''עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול''

רק שבעה קטעים נכללו ב''נאמנות ותשוקה'', אלבום הבכורה של להקת אלג'יר. חיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית ב''הד ארצי'', היה בשוונג של החתמת כשרונות ולהקות. אסף שריג, גיטריסט 'איפה הילד', הפיק מוסיקלית את היצירה. אלג'יר היו אז שלישיה ממושב תלמי אליהו, בדרום החם – יותר קרובים למצרים מאשר למדינת ישראל – והחברים היו אביב גדג' (Gedge) שניגן בפסנתר, גיטרה ושירה, גבריאל בלחסן, גיטריסט מדהים, ומתופף בשם דביר לביא. את תפקידי הבאס ניגן שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'.
אביב גדג', שכתב והלחין בעצמו ששה משבעת שירי ''נאמנות ותשוקה'', הוא מנהיג פוטנציאלי של הדור השרוט. מוטרף ורב-קסם. אחד שהוא גם נמר שמבקש לטרוף, כזה שקופץ, שורט, תופס אותך בגרון וגם, בעצם, חתול, שמחפש לטיפה. הדואליות הזו היא שמשאירה אותך מתוח ונרגש מול היצירה של אלג'יר. בין האימה לבין היופי.

לא רק מוסיקלית, גם טקסטואלית מדובר באלבום חריף, נוטף דם, זרע ודמעות, יש בו מהומה גדולה, נרגשת, של אנשים בני 17, שנולדו וגדלו בדרום החם של מדינת ישראל ומחוברת לנשמת הוריהם, שהיגרו לכאן מאפריקה, שנלחמים על שפיותם וזהותם ויודעים שהעולם לא מקשיב ואולי גם לעולם לא יקשיב.
יש כאן עומס צלילי וגודש מילולי אדיר (''נאמנות ותשוקה'' הוא קטע שמחזיק תשע דקות ו-38 שניות!) וגם מינימליזם נזירי (השיר האחרון באלבום, ''אזהרות לנפש 1995'', כולל 4 מלים בלבד: ''חורף. מלחמה. מבצעי הנחה''. זהו.
גדג' על פסנתר, פורט ליין רפטטיבי. ויש איזושהי אזהרה באוויר. סכנה שאורבת מעבר לשקט.

'שלי', רצועה מספר 2, הוא משירי העצב הגדולים שאני מכיר בעברית. שלי, הנערה שמנסה ''לבדוק איך כדאי לחיות יותר טוב'', שלי ש''נושכת את השפתיים. נושכת אותם חזק''. אני מכיר לפחות שתי נשים חכמות, יפות וסוערות כאלה, שחיות לבד, בדירה בתל אביב, ומחפשות איך לחיות יותר טוב. ''עיניים אדומות היו לה, אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח שלי, שלי. אגיד תפילה מגומגמת. ואז אפתח את הדלת''.

התפילה של אביב גדג' ב'מכתבים למיכלי' היא: ''אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים''. האהבה שקולה לגשם. ואם תשאלו אותי - אז בצדק. גם אהבה, גם רחמים, גם גשמים - דרושים כדי לחיות.
השיר מסתיים במלים: ''ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר. פותח את החלון. פותח את כל התריסים, וצועק: אלוהים. אלוהים. אל מלא רחמים. תוריד אהבה וגשמים...''
הזעקה הזאת, ב-1995, טרם נענתה. אם יש אלוהים בשמיים, הוא לא מלא רחמים. הוא לא מוריד עלינו לא אהבה ולא גשמים. ''קח את הזעם ותתחיל לירות'', הם שרים רגע לפני שהאלבום מסתיים, ''קח את הזעם ותתחיל לעוף. כל יום מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע''.

''נאמנות ותשוקה'' של אלג'יר נפל עם צאתו לשוק כמו זרעים טובים על אדמת בור יבשה. הלב היה נעול בפני הדיסק המהמם, הקורע-לב, של שני מג'נונים נסערים עם גיטרות במקום רובים, סרבני שירות טעוני מחאה, עם לב שכמעט ומתפקע מעוצמת הרגשות, עם כאב שמתחנן להישמע. להיקלט.

אבל הלבבות היו ערלים. רגע אחרי שהדיסק יצא נפל דבר בישראל. נרצח ראש ממשלה ונולד לרגע דור ילדי הנרות, ששר ''לבכות לך'', הרגיש אחדות נורא חזקה, אבל אחר כך לא עשה הכל כדי למנוע מביבי נתניהו לעלות לשלטון.

''נאמנות ותשוקה'' בתחילת המאה ה-21 עדיין מהבהב באותם אורות אזהרה. עדיין חריף ועצוב, מתוק וכאוב, נוגע ופוגע. ורלוונטי. כן. לגמרי. השושנים עדיין נוטפות דם.

שתף

אלבומים קשורים: פונץ' :: דנה ראתה עבמ ||| אלג'יר :: מנועים קדימה |||

אמנים קשורים: פונץ' || שלום גד ||

סגנונות נוספים: רוק עברי |